ומשעבדין את לבם
ראש השנה כט ע"א
"(במדבר כא, ח) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים".
בטעמי המקרא מרומז טעם עשיית השרף. המילה 'שרף' מוטעמת בזקף, כי אותו שרף היה זקוף על הנס לבעבור יזקפו אליו ישראל את עיניהם. והמילים 'וראה אותו' מוטעמים במרכא טפחא, כי טעם ראייה זו שיטפחו את מוֹרֶך ליבם, בפני אביהן שבשמים.
לפני תשובת ה' עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף נאמר: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. משה לא נענע בהסרת המכה מיד וללא תנאי כפי שהיה במכות מצרים, אלא רק עשיית השרף והבטה בו תביא מזור ללוקים. וצריך ביאור למה נגרעו רחמי שמים על ישראל מהרחמים על מצרים?
אלא שכדברי המשנה לא גריעותא יש בכך לישראל אלא דוקא מעלה גדולה, ככתוב (דברים ד, ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וכדברי רבי יצחק: (יבמות דף סד ע"א) "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וכדברי רב אסי (חולין דף ס ע"ב) "כתיב: (בראשית א, יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא - בתלת בשבתא, וכתיב: (בראשית ב, ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ - במעלי שבתא! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו; ללמדך: שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". ואילו לתפילתן של גוים שאינה אלא מן הפה ולחוץ, אינו מתאוה כך. שהרי התוודו ישראל: חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה'. ואילו פרעה, בתחילה לא התודה כלל; בצפרדע: (שמות ח, ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה'; ובערוב: (שמות ח, כד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי. ולבסוף אמנם התוודה, בברד: (שמות ט, כז-כח) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ אֶל ה'. ובארבה: (שמות י, טז-יז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם. אך מה תועלת יש בתפילתו של מי שפיו אינו כלבו הקשה, שהרי לא קיים לבסוף את הבטחותיו.
כאשר היו פונים לרב מרדכי אליהו בקיימם את דרשת רבי פנחס בר חמא (בבא בתרא דף קטז ע"א) "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: (משלי טז, יד) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה", היה רגיל לענות: אני אתפלל עליכם, אך גם עליכם מוטלת החובה להתפלל בעצמכם. וזהו שהורה ה' למשה: אמנם כבר התפללת אתה עליהם, אך גם עליהם עצמם מוטלת החובה להסתכל כלפי מעלה בתפילה בשעבדם את לבם.
