גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קס"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת ערכין
דף טז ע"ב
בענין איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך" - אם הוא רק בשנאה שבלב או גם בשנאה גלויה
הרמב"ם בספר המצות (ל"ת שב) כתב: "שהזהירנו משנוא קצתנו את קצתנו, והוא אמרו (ויקרא יט, יז) 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ולשון ספרא (פר' קדושים פר' ד) 'לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב', אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונאו - אינו עובר על זה הלאו, אבל הוא עובר על (שם, יח) 'לא תקום ולא תטור', ועובר על עשה גם כן, והוא אמרו (שם) 'ואהבת לרעך כמוך', אבל שנאת הלב הוא חטא חזק יותר מן הכל" (וכ"כ ב'יד החזקה' הל' דעות פ"ו ה"ה). בעל 'החינוך' נמשך בזה אחר שיטת הרמב"ם, וכלשונו (מצוה רלח): "שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל, שנאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ולשון ספרא: 'לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב'. וכמו כן בערכין (טז ע"ב) בשנאה שבלב הכתוב מדבר, אבל כשיראה לו שנאה וידוע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר על 'לא תקום ולא תטור', ועובר כמו כן על עשה, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', ומ"מ שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר".
הרמב"ן בפירושו על התורה (שם) כתב: "'לא תשנא את אחיך בלבבך', בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם... הזכיר הכתוב בהווה", ומשמע שגם כשהשנאה היא גלויה נאמר איסור זה, ואך הכתוב דיבר בהווה ובמצוי, ודלא כהרמב"ם. ואמנם כן מפורש גם בשאילתות (פר' וישב שאילתא כז. ועי' 'עמק שאלה' שם אות ג; פר' קרח שאילתא קכא). ולמעשה, לכאורה אין נפק"מ במחלוקת זו, כי גם לשיטת הרמב"ם אסורה שנאה גלויה - מצד איסור לא תקום ולא תטור, ומ"ע דואהבת לרעך כמוך.
והנה, 'החינוך' הזכיר מקור לדבריו מהא דמכילתין (טז ע"ב): "תנו רבנן, 'לא תשנא את אחיך בלבבך', יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקללנו, ת"ל 'בלבבך' - שנאה שבלב הכתוב מדבר". ואכן הדבר תלוי בביאור ברייתא זו, כי לפי הרמב"ם ביאורו הוא: "יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקללנו", כלומר, יש מקום להעלות על הדעת, שהאיסור הוא גם כשמכהו ומקללו מתוך שנאתו - שמגלה השנאה לחוץ, "ת"ל בלבבך - שנאה שבלב הכתוב מדבר", ורק שנאה המוסתרת בלב נכללת בכלל האיסור, והדברים תואמים ביותר כפי נוסח הברייתא המובא בתורת כהנים: "'לא תשנא'... יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו, ת"ל 'בלבבך', לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב" (עי' 'מגלת ספר' על הסמ"ג ל"ת ה וב'עמק שאלה' שם).
לדעת הרמב"ן יתפרשו דברי הגמרא בדרך הפוכה: "יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקללנו", כלומר, היה מקום להעלות על הדעת, שרק באופן של הבעת השנאה עוברים על האיסור, אבל שנאה פנימית שבלב אינה נכללת בכלל האיסור, "ת"ל 'בלבבך' - בשנאה שבלב הכתוב מדבר", ובא לרבות שגם שנאה שבלב הוי בכלל האיסור. כמובן, שפירוש זה אי אפשר להעמיס אלא בנוסחת הגמרא שלפנינו, ולא בנוסחת התו"כ: "לא אמרתי כי אם שנאה שבלב". ויצויין, שבדברי רש"י מפורשת כוונה אחרת בשקו"ט של הגמרא, דלא מיירי כלל באיסור שנאה הכללי, ועיקר הנידון בגמרא הוא כלפי דיני תוכחה, ולפי דבריו גם אין להוכיח כדברי הרמב"ם (וע"ע 'ברכת פרץ' פר' קדושים; 'קהלות יעקב' סוף מס' מכות - בארוכה שציין לעוד ראשונים בנידון זה. ובדעת הרמב"ם יש להאריך עוד, עי' 'כסף משנה' הל' דעות שם; 'יד הקטנה' מנחת עני אות ג; 'חקרי לב' יו"ד ח"ג סי' פ ועוד).
והנה כבר הבאנו דברי החינוך בדעת הרמב"ם: "ומ"מ שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר... שורש המצוה ידוע. כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והיא סבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המאוס בעיני כל בעל שכל". מפורש לכאורה מדבריו בהגדרת הדברים, שעצם שנאת הלב קשה היא יותר מכל שנאה גלויה, ושנאה זו חמורה יותר - ולכן אסרה התורה שנאה זו דייקא, והדברים מתבארים בספר 'יד הקטנה' (על הרמב"ם הל' דעות שם): "עיקר שנאת הלב כשאינו מודיע ומראה השנאה כלל, כי אם מטמין ומכסה אותה בלבו... אשר מבלתי אפשרי להיות נכבה מלבו כלל והיא בוערת באש בקרבו... והשנאה מתגברת מאוד מאוד עד שיעמוד על חיי חבירו... אבל אם הוא מודיע ומראה השנאה ומוציאה מלבו, אז נתכבית אש השנאה מלבו".
אכן, ה'חפץ חיים' (פתיחה, לאוין ז, באמ"ח) כתב הגדרה אחרת בדברי הרמב"ם, כי המוציא שנאתו מלבו, "אף שגברה שנאתו עד שפלטה לחוץ עכ"פ ידע חבירו איך להשמר ממנו, אבל בשנאה שבלב אף דלא פלטה עדיין שנאתו לחוץ, מ"מ יוכל להתנוצץ מזה דבר שגרוע יותר לחבירו, שלא ידע איך להשמר ממנו, ולכן אסרה התורה את זה בפרטות... שלא ידע איך להשמר ממנו, כיון שבפניו הוא מדבר עמו בדרך שלום ואהבה, ואך שלא בפניו הוא מכהו בלשון פיו", מבואר, שחומרת האיסור בשנאה שבלב אינה מפאת שהינה מין חמור של שנאה מצד עצמותה, אלא, כי בשנאה כזו - אין האדם ששונא אותו יודע להשמר ממנו.
באחרונים מבואר (ראה 'ברית משה' על הסמ"ג שם; 'יד הלוי' על הרמב"ם הל' דעות שם; 'חפץ חיים' שם) נפק"מ למעשה מחקירה זו, באופן שמודיע לאחרים את השנאה הכבושה בלבו, אבל אינו מודיעה לשונאו, כי אם הגדרת החומרא בשנאה שבלב היא מצד עצם השנאה, שהיא קשה יותר מכשהיא כבושה בלבו, יתכן לומר, שמאחר שמוציא השנאה בפה ומספר לאחרים ודאי מועיל הדבר לצנן אש השנאה שלבו, וכבר אינו עובר בלא תשנא, וא"צ דוקא לגלות שנאתו למי ששונא. אכן - אם חומרת הדבר היא מצד שאין הלה יכול להישמר ממנו, י"ל שכל עוד שלא הודיע לחבירו ששונאו, עדיין עובר בלאו. ומדייק כן החפץ חיים בלשון הרמב"ם (בסה"מ): "אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונאו - אינו עובר על זה הלאו", משמע שרק כשמודיע לחבירו ששונאו, ודו"ק.
