משמעות המילים / רפי זברגר

ערכין ה ע''א-ע''ב

הקדמה

בדיון בגמרא לעיל בנושא המילה הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין, אשר למדנו במשנה הראשונה, שאלה הגמרא בין היתר, מה החידוש במילים הכל נידרין ולמסקנת הגמרא, המשנה רומזת על הדין של פחות מחודש, אותו אנו לומדים בדף של היום.
פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך:
אדם יכול לנדור ולומר ''שווי תינוק מסוים, הקטן מבן חודש, עלי'', אבל לא יכול לומר ''ערך תינוק הקטן מבן חודש עלי''. בנושא "ערך", ברור מדוע אין נדרו חל, כיוון שבפירוט הערכין בפרשת בחקתי אין ערך לאדם פחות מבן חודש. אבל מכיוון ש''יש ערך בשוק'' גם לקטן מבן חודש (כנראה ערכו לפי הפוטנציאל שלו בעתיד), ניתן לנדור בשוויו.
 

הנושא

למרות פסיקת המשנה כי אין אדם מעריך תינוק פחות מבן חודש, מביא הגמרא ברייתא הדנה על אדם שבכל אופן העריך תינוק כזה.
תנו רבנן: המעריך פחות מבן חדש, רבי מאיר אומר: נותן דמיו, וחכמים אומרים: לא אמר כלום.
רבי מאיר אומר שאמנם אין ערך לתינוק זה, אבל אנו מחשיבים זאת כנדר בשוויו של תינוק, וחכמים אומרים כי נדרו לא חל כלל וכלל.
במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש, וגמר ואמר לשם דמים, ורבנן סברי: אדם מוציא דבריו לבטלה.
הגמרא מסבירה את שורש מחלוקתם: רבי מאיר סובר כי ''אין אדם מוציא דבריו לבטלה'', ומכיוון שכך, אנו מפרשים את לשון נדרו, כי בוודאי התכוון לנדור על שוויו של תינוק, ולא על ערכו של התינוק, שהרי כאמור, אין ערך לתינוק הקטן מבן חודש. לעומתו, סוברים חכמים כי אדם כן מוציא דבריו לבטלה, ובאמת הוא ''לא התכוון לנדור כלל'', ולכן הנדר לא חל לדעתם.
כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב: האומר ערך כלי עלי נותן דמים? כרבי מאיר.
בהמשך לדברי הברייתא לעיל, שואלת הגמרא, כמו מי סובר רב גידל בשם רב, הפוסק כי אם אדם נדר בלשון ''ערך כלי זה עלי'', חייב לתת את שוויו של הכלי, שהרי אין לו ערך קצוב בתורה (רק לאנשים יש ערך בתורה).
פשיטא דכרבי מאיר אתיא!
תמהה הגמרא על שאלה זו, וכי פשוט הדבר שדין זה הוא לשיטת רבי מאיר, הרי רק הוא סובר ש''אין אדם מוציא דבריו לבטלה'', ולכן אנו מפרשים את דבריו ואומרים כי התכוון לנדור על שוויו של הכלי למרות שנקט בלשון ''ערכין''.
מהו דתימא אפילו כרבנן, התם הוא דטעי סבר כי היכי דאיכא ערכין לבן חודש - איכא נמי לפחות מבן חודש, אבל הכא דליכא למיטעי - ודאי אדם יודע שאין ערך לכלי, וגמר ואמר לשם דמים - קמשמע לן.
עונה הגמרא כי בכל אופן ניתן היה לחשוב כי דינו של רב גידל בשם רב הוא גם לפי חכמים אשר מסכימים באופן עקרוני לדעתו של רבי מאיר ש''אדם לא מוציא דבריו לבטלה'', ולכן אולי בדינו של רב גידל הם יודו שיש לתת את שוויו של הכלי. אבל הם חלקו על רבי מאיר במקום שיש ''הסבר הגיוני לטעות'' כמו בערך של תינוק הפחות מחודש. שהרי לא כולם בקיאים בכל הדינים, והנודר היה יכול לחשוב כי ניתן להעריך גם תינוק הקטן מבן חודש, כשם שמותר להעריך תינוק הגדול מבן חודש. לכן חכמים במקרה זה אמרו כי אין לפרש דבריו בכיוון אחר.
כדי להוציא מטעות זו, קבעה הגמרא, כי חכמים אינם מסכימים לדעת רבי מאיר בכל מקרה, וסוברים כי אדם מוציא דבריו לבטלה גם במקרה של כלים, וכשאדם נודר ואומר ''ערך כלי עלי'' התכוון "להוציא דבריו לבטלה'' ואין בדבריו כלום.
 

מהו המסר

נמצאנו למדים היום כי רבי מאיר, וגם הווא אמינא בדברי חכמים, סוברים כי אדם ''אינו אומר סתם דברים''.
אם אין לפרש את דברי האדם כפשוטם, הרי שיש להניח כי התכוון למשהו אחר, שלפי אותו ''דבר אחר'' דבריו אינם סתמיים, ויש כוונה ומשמעות למילותיו של האדם.
מסר החשוב שאפשר ללמוד מכיוון זה, כי יש להתייחס לכל אמירה של אדם בכבוד הראוי. גם אם ''על פניו'' נראים דבריו סתמיים ואינם בעלי משמעות ועניין, אם נחשוב עוד קצת, אם ננסה לרדת לעומקה של אמירתו, הרי שנוכל לפרש, להסביר ולייחס דבריו לכוונה אחרת שהיא משמעותית וישימה.
כך גם נוכל לקיים ביתר שאת את האיסור של ''אונאת דברים''. שהרי איסור זה קובע כי אין לצער אף אדם בשום מצב. ואם אמנם ניישם את המסר שלמדנו היום, הרי שגם אם נשמע דברים מפי מאן דהוא שעל פניו אינם נשמעים הגיוניים, לא נמהר לסתור את דבריו, להקניט ולדחות את דבריו בהינף יד, ובכך כמובן לצערו לחינם. אלא נשקול ונחשוב אולי בכל אופן ''יש דברים בגו'', אולי הוא התכוון למשהו קצת אחרת, לדברים שאינם כפשטם, ובכך נשמור באדיקות רבה יותר על איסור אונאת דברים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]