אביו חכם
בבא מציעא לג ע"א
"אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם - של אביו קודמת".
קשה, כיון שדוקא שרבו המובהק הוא זה שמביאו לחיי העולם הבא, ומטעם זה הוא שקודם לאביו, וקל וחומר שקודם הוא לחכם בעלמא; למה אם אביו חכם קודם הוא לרבו, מה בכך שהצטרפו יחד שני מיני כבוד, הרי עדיין אין בו מעלת רבו המובהק של בנו המביאו לחיי העולם הבא, ולדברי המשנה מעלה זו היא הגורמת לקדימה.
שתי תשובות בדבר.
תשובה א:
אין כוונת המשנה שרק רבו המובהק מביא את תלמידו לחיי העולם הבא, אלא כל רב מביא את תלמידו לחיי העולם הבא.
אמנם היחידים שחייב אדם לכבד באופן מיוחד הם אביו ואמו מולידיו, ורבו המובהק. ורק לצורך הבירור מי מהם קודם למי קיימת הסברה: "אביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". אך אם אביו חכם, גם הוא מלמדו וגם הוא מביאו לחיי העולם הבא, וכבר לא קיים היתרון הגדול שהיה לרבו שרק הוא מביאו לחיי העולם הבא.
תשובה ב:
אמנם רק על רב מובהק אמרו שהוא שגידל את תלמידו לתורה והביאו לחיי העולם הבא. אולם אם האב חכם בודאי לימד את בנו תורה כהנה וכהנה בשעה שגידלו, שהרי הוא הַמְּצֻוֶּה העיקרי למוסרה לו מסיני, ככתוב (דברים ד, ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. וכן אמרו במסכת בבא בתרא דף כא ע"א: "בתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? (דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם - וְלִמַּדְתֶּם אַתֶּם". לכן האב המלמד את בנו בודאי שותף גדול גם הוא בהבאת בנו לחיי העולם הבא, לאחר שכבר הביאו לעולם הזה. ואילו רבו הביאו לחיי העולם הבא בלבד.
ולגופו של ענין, כיצד מתישבת הסתירה בדברי הרמב"ם?
בהלכות גזילה ואבידה פרק יב, ב: "פגע באבידת רבו עם אבידת אביו, אם היה אביו שקול כנגד רבו, של אביו קודמת; ואם לאו, של רבו קודמת. והוא שיהיה רבו מובהק, שרוב חכמתו של תורה ממנו."
ואילו בהלכות תלמוד תורה פרק ה, ב: "ואם היה אביו תלמיד חכמים, פודה את אביו תחילה. וכן אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כנגד רבו, משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו."
אין לחלק בין דין אבידה לשאר כבוד, שהרי המשנה, הגמרא והרמב"ם לא חילקו ביניהם, ועוד שסתירת הרמב"ם היא בדין אבידה. ואין לפרש שהיינו הך, שדבריו "אביו שקול כנגד רבו" היינו "אביו תלמיד חכמים", שהרי המשיך וכתב: "אף על פי שאינו שקול כנגד רבו".
אלא שמוכח מדבריו אלה שעמדו לפניו שתי הגירסות וטרח לדחות מהלכה את גירסת הרי"ף "שקול כנגד רבו". בהלכות אבידה נמשך אחר לשון רבו, אך בהלכות תלמוד תורה נחית להדיא להכריע כגירסא דידן.
