בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי
בכורות מז ע"ב
"איתמר, כהן שמת והניח בן חלל, רב חסדא אמר: הבן חייב לפדות את עצמו, רבה בר רב הונא אמר: אין חייב לפדות את עצמו. כל היכא דמת האב לאחר שלשים. דכולי עלמא לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו - שהרי זכה אביו בפדיונו. כי פליגי - היכא דמת האב בתוך שלשים יום, רב חסדא אמר: הבן חייב לפדות את עצמו - דהא לא זכה אביו לפדיונו, רבה בר רב הונא אמר: אין הבן חייב לפדות עצמו - דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה".
פירש רש"י: "לא זכה האב - דהא לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו ואיחייב ליה למיתביה לכהן אחר. דאמר ליה - האי חלל לכהן אתינא מכח גברא כהן דלא מצית אישתעויי דינא בהדיה שאם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו".
וקשה, הכיצד טוען: אתינא מכח גברא כהן, הרי כפי שכתב רש"י לפני כן: "לא איחייב אב מעולם, אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו", הבן חייב מכח עצמו ולא מכח האב כלל. מהי הטענה "שאם היה אביו פודה אותו", הרי לא יתכן שאביו היה פודה אותו כי לא נתחייב כלל בפדיון בחיי האב.
אלא שדברי רבה בר רב הונא מבוססים על המשנה לקמן בדף מט ע"א: "הוא לפדות ובנו לפדות - הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו - על אביו, ומצות בנו - עליו". מנין לרבי יהודה שעיקר המצוה היא על האב? מלשון הכתובים (שמות יג, יג) וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה, (שמות כב, כח) בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי, (שמות לד, כ) כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה. וגם חכמים אינם חולקים על כך, אלא שסוברים שכלל הוא שחייב אדם להקדים את עצמו לאחר בכל המצוות, ואפילו במצוה שעיקרה על האב. לפי זה מבוארת טענת הבן אתינא מכח גברא כהן, משום שעיקר המצוה היא על האב, וכן הטענה "אם היה אביו פודה אותו" אינה משום שהיה זמן שיכל לפדות, אלא משום שעיקר המצוה ניתנה לו.
