הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ

מכות ח ע"א - ע"ב

 
"יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין; לימא: כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה! התם אף על גב דגמיר - מצוה, דכתיב: (משלי כט, יז) יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ. ...
האב גולה על ידי הבן. והאמרת: יצא האב המכה את בנו? דגמיר. והאמרת: אף על גב דגמיר מצוה קעביד? בשוליא דנגרי. שוליא דנגרי, חיותא היא דלמדיה? דגמיר אומנותא אחריתי".

פירש בחידושי הריטב"א בע"א: "ודייק הכי מדקאמר ויניחך ויתן מעדנים לנפשך כלומר אף על פי שאינו צריך עכשיו זה - ויניחך, לבסוף - ויתן מעדנים לנפשך".
כך נראה לפסק דבריו. ופירושו, שברישא אמר יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ כלומר שיניח את דעתך בכך שילמד מה שצויתו. לכן פירוש הסיפא וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ (שגם היא מוסבת על המילים יַסֵּר בִּנְךָ הנמשכות גם לסיפא) שאז יתן לנפשך מעדנים נוספים על האמור ברישא, שגם לזה מצוה ליסרו.
אולם אין מדובר שמיסרו לחינם, אלא רק באופן שישתפר יותר. וכך כתב בבית הבחירה למאירי בע"ב: "וכל שכן שאם הרגו שלא בשעת למוד שום דבר גולה". וכן משמע כוונת רבינו חננאל בע"ב: "אבל המכהו ללמדו תורה או מוסר אינו גולה". שאילו מכהו סתם אינו עדיף מגמיר אומנותא אחריתי שאין בזה מצוה.
והגר"א (על משלי יג) ביאר, שעל בן שלא למד עדיין מצינו כבר מקרא אחר לחנכו, שנאמר "חושך שבטו, שונא בנו", ובהכרח שפסוק זה נאמר אף בבן שכבר למד, שבכל זאת יש מצוה לייסרו כדי שלא ישאר בו נדנוד של דבר רע.

הקשה הערוך לנר:
"בגמרא והאמרת יצא האב. קצת קשה, לפי מה דאמרינן בקדושין (ל, א) כתנאי, חנוך לנער וכו' ע"ש, הרי דלכ"ע אחר כ"ד שנה אין מצוה לחנך ולהכות, ומטעם זה פסק ג"כ ביו"ד (סי' ר"מ ס"כ) דאחר זמן זה אסור להכות לבנו דעובר אלפני עור כדאמרינן (מועד קטן יז א) באמתא דבי רבי, וא"כ מאי פריך הכא דלמא מתניתין דהכא איירי שהרגו בשהכהו לחינוך אחר כ"ד שנה. ואין לומר דאם כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר וכמש"כ התוס', דהא השתא י"ל דהיא גופא קמ"ל שאין מצוה להכות בנו גם לחינוך משהגדיל כ"כ, שהרי גם לפי מה דמתרץ דגמיר אומנותא אחריתא צריך לפרש כך דזהו גופא קמ"ל דאז אין מצוה להכותו, וא"כ ה"נ הוי מ"ל דקמ"ל דבהגדיל אין עוד מצוה".
וכן הקשה הצפנת פענח.
וי"ל שאדרבה מכך שאמרו שאחר זמן זה אסור להכות לבנו דעובר אלפני עור, מבואר שמעיקר הדין עדין מצות חינוך ומוסר קיימת בו, אלא דחיישינן שלא להכות אז משום לפני עור. ואי עבר ועביד והכה עדין מצוה קעביד.
וכן הוכיחו אחרונים (חברותא הערה 50) ממדרש תנחומא פרשת שמות, שבת שבע אם שלמה המלך היתה מכה אותו בשבט ומייסרתו שלא ירבה בסעודה. והיה זה בגדלותו לאחר שמת דוד שהרי בחייו מצות חינוך על האב.
ונראה שהכירה בו שלא יבוא לבעט בה. ואפשר שכל איסור מכה בנו גדול אינו בבנה גדול, באב ולא באם.