נתינה מושלמת לעומת נתינה פגומה

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

בכורות נא ע"ב

בגמרא מסופר שאדם אחד פדה את בנו אצל רבי חנינא, שהיה כהן והיה רגיל להחזיר את כסף הפדיון לאבי הבן לאחר שקיים את המצוה. אותו אדם הלך ובא לפני רבי חנינא בציפיה שרבי חנינא יחזיר גם לו את הכסף, כשראה זאת רבי חנינא אמר לו: אני רואה שאתה לא נתת את הכסף במתנה גמורה, עשית דבר רע ולכן אין בנך פדוי. על פי זה כותב הרשב"א בתשובה (א תשנח) שאם אבי הבן מתכוון לקבל את הכסף בחזרה מהכהן, גם אם לא אמר כלום בשעת הנתינה אלא שאנו יודעים שהתכוון לכך – אין תוקף לפדיון הבן שלו. כך גם נפסק להלכה, כפי שמובא ב"הלכה ברורה". הדבר טעון הסבר, שכן בגמרא במסכת קידושין (ו,ב) נאמר במפורש שניתן לקיים את מצוות פדיון הבן ב"מתנה על מנת להחזיר", כלומר שגם אם האב נותן מראש את הכסף בתנאי מפורש שהכהן יחזיר לו אותו – בנו פדוי. מה ההבדל בין העניינים?

הגאון מוילנא בביאורו לשולחן ערוך (יו"ד שה סקי"ד) מסביר: כאשר האב נותן את הכסף כ"מתנה על מנת להחזיר" כוונתו היא בעצם לתת נתינה גמורה, אלא שהוא מתנה תנאי נוסף שלאחר הנתינה הכהן יחזיר את הכסף. התנאי הזה לא מפחית מחשיבות הנתינה ולא פוגם בשלמותה. גם אילו היה מתנה שהכהן יעשה פעולה אחרת או שיאכל משהו - ברור הוא שהנתינה היא נתינה גמורה, אלא שיש תנאי חיצוני שצריך להתקיים. אולם אם הנתינה מלכתחילה הייתה עם ציפייה לקבל את הכסף בחזרה – זו אינה נתינה מושלמת, כאן יש פגם בנתינה, ולכן אבי הבן לא קיים את המצווה. למרות ששתי האפשרויות נראות דומות מאוד יש הבדל גדול ביניהן בשלמות כוונת הנתינה.