היגיון בדברי הזולת / רפי זברגר

בכורות מח ע"א-ע''ב

הקדמה

במשנה הראשונה בדף שלנו אנו מתחילים לדון במקרים של ספק בכור אדם, האם חלה חובת פדיון או לא.
 

הנושא

מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים - נותן חמשה סלעים לכהן.
שני הזכרים התערבבו ולא יודעים מיהו הזכר, פוסקת המשנה שיש חובה לתת חמשה סלעים. לכאורה דין זה פשוט שהרי בוודאי אחד מהם בכור, אם כן חלה חובת האב לתת חמשה סלעים כפדיון הבן. בכל אופן ישנם שני חידושים:
1. רש''י במילותיו הקצרות אומר: דאחד מהם בכור. רש''י כנראה מתכוון לומר כי למרות שראינו מחלוקת בנושא דין בכור בהמה, האם ''ניתן לצמצם'' (רבי יוסי הגלילי) וייתכן כי שניהם יצאו כאחד מן הרחם, ואז שניהם בכורים, או ש"לא יתן לצמצם'' (חכמים) ואז בוודאי יצא רק אחד ראשון ולכן יש רק בכור אחד. הוא (רש''י) פוסק בפירושו הקצר כחכמים, ואחד מהם הוא בכור. ולכן האבא חייב לתת רק חמישה סלעים. 
(אם כי ניתן לומר, שגם כרבי יוסי הגלילי, הרי זהו רק ספק, ואמנם הכהן לא היה יכול לתבוע את האבא, אבל אולי לפי שיטתו, האבא היה צריך לתת מספק עשרה סלעים).
2. למרות שאין בכור ידוע ומוכר, שהרי שני הזכרים התערבבו, מלמדת אותנו המשנה ומחדשת, כי גם בכור אדם, אין צורך לדעת בבירור את מי פודים, וניתן לומר לשון של ספק: אם הראשון בכור - הרי הפדיון עליו. ואם השני הבכור – הפדיון על השני. 
מת אחד מהן בתוך שלשים יום - האב פטור.
מכיוון שהחיוב לפדות את הבן חל רק כעבוד שלושים יום מלידת הבן, הרי אם אחד הבנים נפטר תוך כדי שלושים יום, הרי הבן הנשאר הוא רק ספק בכור, כי ייתכן שהבכור היה הבן הנפטר. לכן, אין הכהן יכול לתבוע את האב בכסף הפדיון, והאב פטור מדין ''המוציא מחברו עליו הראיה'', ונטל ההוכחה חל על הכהן. 
ישנה הלכה נוספת הקובעת שאם האב לא פדה את הבן, חלה חובה על הבן לפדות את עצמו. אך כאן, מכיוון שגם האבא היה פטור בזמנו, לא תחול החובה גם על הבן לאחר שיגדל. 
יש אומרים שגם אין חובה על האבא להפריש חמשה סלעים (מבלי לתת אותם לכהן), כדי לצאת ידי חובת פדיון מספק, שהרי אין משמעות להפרשה ללא נתינה לכהן. ואני תמה על כך, מדוע שלא ייתן את החמשה סלעים לכהן, על הצד שהוא חייב ואז תתבצע גם נתינה, וצ''ע. 
מת האב והבנים קיימים, רבי מאיר אומר: אם נתנו עד שלא חלקו – נתנו, ואם לאו – פטורין. רבי יהודה אומר: נתחייבו נכסים. 
הגמרא מעמידה מחלוקת זו (לפי לשון ראשון) במקרה שהאבא נפטר לאחר שלושים יום, וכבר חלה חובה זו על האב, וממילא קיים שעבוד על הנכסים של היורשים לתת כסף זה לכהן. והמשנה מדברת במקרה מאוד מסוים, שכל הירושה מסתכמת בחמשה סלעים. הגמרא מפרטת מספר "הסכמות" בין שני התנאים:
1. כולם (רבי מאיר ורבי יהודה) מסכימים לדעת רב אסי הסובר: האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות. ולכן כל אחד מהבנים מקבל שנים וחצי סלעים, חצי מהם (סלע ורבע) ירושה וחצי (סלע ורבע) נחשב קניין (לקוח).
2. כולם מסכימים לכלל "מלווה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא". ולכן, חוב של חמשה סלעים לפדיון הבן, הוא כמו מלווה בעל פה ולא מלווה בשטר. 
3. כולם מסכימים לדעת רב פפא האומר: מלווה על פה גובה מן היורשים ולא מן הלקוחות. ולכן גביית חמשה סלעים, שאמרנו לעיל שהיא מלווה על פה, יכולה לגבות רק משנים וחצי סלעים של ירושה (כל אחד סלע ורבע) ואינה יכולה לגבות משנים וחצי הסלעים המחולקים לבנים, שעליהם הם נחשבים כקונים ולא כיורשים. 
ומחלוקת התנאים היא לגבי השאלה האם יש חובה לתת פדיון הבן, גם כשאין חמשה סלעים, או שאין חובה כזאת. 
רבי מאיר סובר רק חמשה סלעים ולא פחות (בלשון הגמרא: חמש ולא חצי חמש), ולכן במקרה שלנו יהיה פטור, ורבי יהודה סובר כי ניתן לתת פחות, ולכן במקרה שלנו יתנו שנים וחצי סלעים מתוך חלק הירושה (כל אחד סלע ורבע).
זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:
הדין האחרון של המשנה מדבר על אשה שבכרה וילדה זכר ונקבה, ולא ידוע מי נולד ראשון. על פי הכלל שלמדנו לעיל של ''המוציא מחבירו עליו הראיה'' אין אפשרות לגבות את החמשה סלעים מן האבא, שכן הוא יכול לטעון כי הנקבה נולדה קודם, ואין עליו חובת פדיון כלל. 
 

מהו המסר

הדין הראשון והדין האחרון במשנה לכאורה ''פשוטים'' ולא היה צריך לכתוב אותם, שהרי הם בנויים על הכלל הידוע של ''המוציא מחבירו עליו הראיה''. ואמנם הבאנו לעיל שני "חידושים" אשר למדנו מן הדין הראשון, ולכן כמובן הדין אינו ''מיותר'' במשנה. ומכיוון שלמדנו את הדין הראשון, כנראה גם הבאנו את הדין האחרון להפריד בין המקרים.
ניתן להסיק מכאן מסר מעניין: לא להזדרז ולקבוע כי דין מסוים הוא מיותר ואינו נחוץ. יש להשתדל ולחפש בכל אופן, מה ביקשה המשנה ללמד אותנו בדינים אלו. איזה חידוש דין, הלכה או מנהג ביקשה המשנה ללמדנו.
וכמו שאנו עושים זאת ביחס למשנה, יש לנהוג כך גם כלפי הזולת. לא לזלזל בדברי חבר או בן משפחה. לא לחשוב כי אין משמעות לדברים שלו, או דבריו אינם נכונים ואינם הגיוניים. יש לנסות ולהבין גם דברי הזולת. לחפש את ההיגיון בדבריו, הכול מתוך כבוד והערכה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]