האם הכרחי שהאב יכיר את בנו הבכור?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
בכורות מו ע"ב
בגמרא נאמר שבן בכור הראוי לקבל פי שנים בירושת אביו הוא דווקא בן כזה שיכול היה אביו להכיר ולזהות אותו, כמו שנאמר (דברים כא,יז): "כי את הבכור... יכיר". רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בשאלה האם כאשר רואים את המצח של אדם ניתן להכירו. ב"הלכה ברורה" מובא שלהלכה נפסק כרבי יוחנן שברגע שיצא מצחו של התינוק לאוויר העולם – ניתן לזהותו ולהכירו והוא נקרא בכור לנחלה.
רבותינו האחרונים נחלקו מתי הוא הזמן שהילוד נחשב כבכור לנחלה במקרה של לידת עכוז. בעל ספר "בית אפרים" סבור שכאשר יצא רובו של התינוק לאוויר העולם הוא כבר נחשב לילוד ואם הוא בכור הוא כבר זכאי לירושה של פי שנים גם אם אין אפשרות להכיר אותו, כי כדי להיחשב בכור לנחלה יש שתי אפשרויות: א. צריך להיות ילוד, וביציאת רובו לאוויר העולם הוא נחשב כילוד, ב. ראוי להכרה, כלומר שיצא מצחו לאוויר העולם, גם אם עדיין לא נולד. לעומת זאת החתם סופר ומהרי"ט אלגאזי סוברים שתנאי הכרחי להיחשב בכור הוא שהוולד יהיה בר הכרה, וכל זמן שאי אפשר לראות את מצחו ואין אפשרות להכירו אין דינו כבכור לנחלה, גם אם כבר נולד.
ייתכן ששורש המחלוקת נובע מהשאלה האם הזכאות של הבכור לקבל פי שנים בירושת אביו תלויה בקשר נפשי כל שהוא בין האבא לבן, כלומר: לפי הדעה השניה רק אם יכול היה האב לזהות ולהכיר את בנו – זכאי הבן להיחשב כבכור, אולם לפי הדעה הראשונה אין צורך בקשר כזה, ולכן ברגע שהבן נחשב כנולד, כלומר שיצא רובו לאוויר העולם, גם אם אביו לא יכול להכירו – הוא כבר נחשב כבכור.
