ההבדל בין שוטה לחולה אפילפסיה
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
בכורות מד ע"ב
במשנה נאמר שכהן שחולה במחלת הנפילה (אפילפסיה) פסול לעבודה בבית המקדש. רבינו גרשום מפרש שאפילו אם התקף המחלה בא בזמנים קבועים וידועים מראש – אותו כהן פסול לעבודה גם באותם ימים שאינו חווה בהם התקף.
בדומה לזה מסביר הכסף משנה שלדעת הרמב"ם השוטה, שגם הוא פסול לעבודה בבית המקדש, אם אינו שוטה כל הזמן אלא רק חווה התקפים של שטות – מכל מקום הוא פסול גם באותם זמנים שבהם הוא שפוי.
לעומת זאת החתם סופר (שו"ת אה"ע ח"ב סימן סב) כתב שלפי הבנתו מדברי הרמב"ם השוטה פסול רק בזמן שטותו, אבל בזמן שהוא שפוי הוא כשיר לעבודה בבית המקדש.
לדעת החתם סופר יש הבדל עקרוני בין חולה האפילפסיה בזמן שאין לו התקף לבין השוטה בזמן שפיותו. חולה האפילפסיה מוגדר כחולה כל הזמן. גם כאשר המחלה אינה פעילה וגם כאשר הוא יודע מראש שביום מסוים הוא לא ייפול – מכל מקום הוא נושא בגופו את המחלה ולכן הוא פסול לעבודה בבית המקדש. הוא, בתור חולה במחלה כרונית מוגדר כ"בעל המחלה".
לעומת זאת השוטה אינו מוגדר כ"בעל השטות", ואם ישנם זמנים שבהם הוא שפוי אז אין שטותו נחשבת למחלה כרונית, אלא: בזמן שיש לו התקף של שטות אז הוא מוגדר כשוטה ובזמן שהוא שפוי הוא ככל אדם אחר וכשר לעבודה בבית המקדש.
