רגישות לזולת / רפי זברגר

בכורות לז ע''א

הקדמה

היום נלמד את המשנה האחרונה בפרק חמישי ''כל פסולי המוקדשין''.
השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו,
בעל בכור אשר שחט אותו ומכרו, ובסוף נודע כי לא הראה את הבהמה למומחה, כפי שחובה לעשות - אסורה הבהמה לכל אדם, כפי שלמדנו לעיל.
מה שאכלו אכלו, ויחזיר להם הדמים,
אם הקונה אכל באיסור, הרי הדבר כבר נעשה ואין להשיבו. למרות שהקונה נהנה מהחלק אשר כבר אכל, חכמים קנסו את המוכר להחזיר לקונה גם את הסכום של חלק זה.
ומה שלא אכלו - הבשר יקבר ויחזיר את הדמים.
הבשר אשר לא נאכל אסור באכילה ובהנאה, ולכן יש לקוברו. כמובן שהמוכר חייב להחזיר לקונה שווי חלק זה, שכלל וכלל לא נהנה ממנו.
וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה,
מקרה דומה נוסף מביאה המשנה על מכירת בטעות של בהמה שהייתה טריפה, ורק לאחר מכירתה נודע הדבר.
מה שאכלו אכלו.
גם כאן, את החלק הנאכל אין להשיב, וממנה הקונה כבר נהנה. למרות זאת, קנסו חכמים את המוכר לשלם לקונה גם את שווי חלק הבהמה שכבר הספיק לאכול.
יש המסבירים כי הקנס חל רק במקרה שהמוכר ידע על הטריפה לפני המכירה, אך אם לא ידע, חכמים לא קנסו עליו. לשלם. מה שאין כן ברישא, שם - בכל מקרה קנסו, כיוון שמדובר בבכור אשר ידוע לכולם חובת בדיקתו ע''י חכם.
ומה שלא אכלו - הם יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים,
אין הקונה חייב לטפל בחלק שעדיין לא אכל (הטריפה), אלא יכול להשיבו למוכר, (מותר ליהנות מטריפה), והמוכר יחזיר לקונה גם את שווי חלק זה.
מכרוהו לעובד כוכבים או הטילוהו לכלבים - ישלמו דמי טרפה:
אם נודע לקונה שהבהמה אשר קנה טריפה לפני שאכל ממנה, ולאחר מכן מכרה לגוי, או שנתנה לכלבים – הרי המוכר אינו נקנס בדמי כל הבהמה, אלא חייב לשלם לקונה רק את ההפרש בין מחיר בהמה טריפה למחיר בהמה כשרה.. 
 

הנושא

הגמרא מביאה הברייתא מעניינת, המשלימה ומרחיבה את דין המשנה: 
המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצא טבלים, יין ונמצא יין נסך - מה שאכלו אכלו, ויחזיר להם את הדמים,
המשנה עסקה במכירת בהמה ללא ידיעה של המוכר והקונה כי הבהמה היה בכור, או הייתה נבילה בעת המכירה. 
הברייתא מרחיבה לאיסורים נוספים כמו: טבל (לא הופרשו מהפירות תרומות ומעשרות, והם אסורים באכילה ובהנאה). דעת תנא קמא בברייתא דומה לדעת התנא במשנה, כי למרות שהקונה כבר אכל את המאכל האסור, או שתה את המשקה האסור, קנסו את המוכר להחזיר לקונה גם את שווי החלק שכבר אכל או שתה. 
ר' שמעון בן אלעזר: אומר דברים שהנפש קצה בהן – יחזיר להן את הדמים, ושאין הנפש קצה בהם – ינכה להם את הדמים.
רבי שמעון בן אלעזר מחלק בין ''דברים שהנפש קצה בהם'', שבמקרה זה הוא מסכים לתנא קמא כי יש להחזיר גם את שווי החלק שכבר אכלו או שתו, לבין ''דברים שאין הנפש קצה בהם'', או אז אין המוכר חייב להחזיר את שווי החלק הנאכל, כיוון שהקונה כבר נהנה ממנו. 
בעצם רבי שמעון קובע כי גם כשאדם אכל או שתה דבר מה, ובעת האכילה או השתייה לא ידע שהדבר אסור, אך לאחר מכן נודע לו, מתברר למפרע כי לא הייתה לו הנאה מהדבר. אולי ניתן לומר זאת במילים אחרות: עתה, לאחר שנודע לו כי המאכל או המשקה אסורים, והם "מן הדברים שנפש האדם קצה בהם'', הוא חש תחושות קשות של גועל ומאיסה מן הדברים שהאדם אכל או שתה, ולכן בעצם ''כאילו לא נהנה מהאוכל או השתייה''. 
את תנא קמא של הברייתא וחכמים של המשנה ניתן להסביר במספר אופנים, נציין שנים מהם:
1. הם חולקים על עיקרון של רבי שמעון בן אלעזר וסוברים כי חכמים קנסו את המוכר, גם כאשר הקונה נהנה מדברים שנפשו לא קצה בהם. יש כנראה להסביר את סברתם בכך שהמוכר מכר דבר ''לא תקין'' ועליו להיענש על כך, למרות שהקונה נהנה, הוא חייב להחזיר לו את כל כספו.
2. הם מסכימים לעיקרון שאם נפשו של אדם לא קצה, המוכר אינו מתחייב להחזיר לקונה, שהרי הוא נהנה. אלא הם חולקים על הגדרה של רבי שמעון, בדבר החלוקה בין דברים שנפשו של אדם קצה בהם, או אינו קצה בהם. הם סוברים כי גם בכור למשל, בגלל האיסור שבדבר ''נפשו קצה בכך'' אם יודע שאכל ממנו, ולכן המוכר חייב לפצות. 
ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות, טבלים, ויין נסך.
רבי שמעון מגדיר מהם הדברים שנפשו של אדם קצה בהם, ואז יתחייב המוכר לפצותו, למרות שהקונה כביכול ''נהנה'', ומהם הדברים שנפשו של אדם אינו קצה בהם, למרות שהינם אסורים, ואז המוכר אינו חייב לפצותו על החלק הנאכל.
נפשו של אדם קצה אם הדבר גלוי ונראה לעיניים, כמו נבלה, שקצים ורמשים ש''אדם רגיל'' נגעל ונדחה מהם. בקשר לטריפה, צריך לומר כי מדובר ב"טריפה הנראית לעין'', ולא טריפה כמו נקב בריאה, שאין אדם רואה אותה, ואז כנראה שאינו נגעל ממנה. ונפשו של אדם אינו קצה בדברים שאין איסורם גלוי לעין כל, כמו: בכור, פירות טבל ויין נסך. 
 

מהו המסר

ההסבר השני בדעת חכמים המתואר לעיל, מלמד אותנו כי ישנם דברים המפריעים עד כדי כך ש''נפשו של אדם קצה בהם'', למרות שאולי לאנשים אחרים הדבר כלל וכלל לא יפריע. להרגיש ''תחושה של חמיצות'' לאחר שאדם אכל דבר איסור, מחייב ''רגישות הלכתית גבוהה'', ואדם הניחן בכך, גם יחוש תחושות אלו. נלמד מכאן מסר כללי, המחייב אותנו רגישות לזולת, ולדעת ולהכיר כי ייתכן שדבר שאינו מפריע לנו, יכול להפריע מאוד מאוד לזולתנו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]