גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קס"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף לז ע"א

חילוקים בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן

במשנה (לז ע"א): "השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו (-למומחה, ונמצא שמכר בשר בכור תם שנשחט ואסור לאכילה), מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים, ומה שלא אכלו הבשר יקבר ויחזיר את הדמים; וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים, ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים". מבואר, שהמוכר לחבירו דבר האסור באכילה מקחו מקח טעות, ועל המוכר להחזיר הדמים, וגם כשאכלו הלוקח מחזיר הדמים. ובפשטות מבואר בראשונים (עי' רש"י ופי' רבינו גרשום), שדין החזרת דמים באכלו הוא קנס דרבנן, כי בכי האי גוונא לא שייך מקח טעות, כי אין כאן מה להחזיר, וסוף סוף אכלו הבשר ונהנה ממנו, ואין כאן כי אם קנס דרבנן בגלל שמכר דבר איסור והכשילו (עי' מהרי"ט אלגאזי בפרקין אות נא סק"א).

הנה המדובר במשנתנו הוא במכר דבר האסור מן התורה, כגון בכור תמים או טריפה, והרמב"ם (הל' מכירה פט"ז הי"ד) אכן כתב לחלק בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן, וזה לשונו: "המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים; וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה כך הוא דינו, בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד. אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימין - מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו, ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום, וכל איסורי הנייה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל". וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רלד ס"ג). וכתב ה'מגיד משנה' על דברי הרמב"ם: "לא מצאתי זה מבואר, אבל ראיתי שלא נשנה בגמרא אלא איסורין של תורה, או איסורי הנאה של דבריהם, כגון יין נסך, שהכוונה סתם יינן, אבל איסורין של דבריהם באכילה לא, אבל כיון שאכלו ונהנו לא יחזיר להם כלום". וכ"כ ה'כסף משנה': "כתב הריב"ש, נראה דיליף לה ממה שלא הוזכר במשנה ובברייתא אלא איסורי תורה באכילה או איסורי הנאה של דבריהם, ובהנהו מחזיר דמים אף על פי שאכלו, אבל איסורי הנאה אכילה, כיון שאכלו ונהנה לא יחזיר להם כלום, ואע"פ שלרב ז"ל אין לו ראיה ברורה בדין זה, לא מצינו מן הבאים אחריו שחלקו עליו".

ומצינו כמה ביאורים בסברת החילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן: הסמ"ע (שם סק"ד) כתב שתי סברות בזה, האחת: "דדוקא במכשול דאיסור דאורייתא קנסוהו" חז"ל להחזיר הדמים, ואילו באיסור דרבנן שקל יותר לא קנסוהו; "ועוד, דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה, ואדרבה, מצער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתן אף שהיה שוגג, משא"כ באכל איסור דרבנן", והיינו, כי מצד האדם האוכלו ישנו הבדל, כי באיסור דאורייתא אכילתו כצער נחשבת לו, וגם באכלו בשוגג יש לו צער מחמת אכילתו, ולכן קנסוהו, משא"כ באכילת איסור דרבנן אין לאדם האוכלו צער כל כך, ומשום הכי לא קנסוהו להחזיר הדמים.

הש"ך ביורה דעה (סי' קיט סקכ"ז) הביא טעמי הסמ"ע, וכתב עליהם: "ואין אלו טעמים נכונים כל כך לחלק בין איסורא דאורייתא לאיסור דרבנן..." (עעו"ש מה שהעיר עליו), והעלה לחדש בזה"ל: "אלא נראה לומר הטעם, דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, דלענין ממון אוקמוה אדין תורה". ואמנם דבריו מחודשים המה מאוד, והיינו, כי בכל דבר איסור האסור דרבנן ניתן להסתכל עליו משני צדדים, כי כשמסתכלים על החפץ מצד דיני איסור והיתר - אסור הוא, כי חכז"ל העלו עליו איסור, מאידך, מצד הממוני, לא גזרו חכז"ל איסור להוציא ממון מחבירו, ומוקמינן להו על דין התורה, ואין בכך שום איסור (עי' מהרי"ט אלגאזי שם סק"ו שנחלק על דבריו, ויעו"ש).

והנה בדברי ה'נתיבות המשפט' (שם סק"ג) מבואר חילוק נוסף בין איסור תורה לדרבנן, וז"ל: "דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי", והיינו, כי לאמיתו של דבר לוקח זה שאכלו אינו אלא שוגג, ובכך ניתן לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, כי האוכל איסור תורה גם בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין מן היסורין, ואילו באיסור דרבנן נחשב כאילו לא עבר כלל.

בשו"ת 'תורת חסד' (או"ח סי' לא) דן בדברי ה'נתיבות' והעלה בהם מרגניתא, וז"ל: "ואמנם היא גופה טעמא בעי, אמאי באיסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה, ובפרט לפי דברי הרמב"ם ריש הל' ממרים שהעובר על דברי סופרים עובר ב'לא תסור' מדאורייתא... וכבר האריכו בזה האחרונים שלדעתו כל דרבנן הוא כדברי תורה ממש, ואם כן למה יגרע איסור דרבנן שהעובר בשוגג אין צריך כפרה. והעיקר מה שיש לומר בזה, דאף שהתורה צותה בלאו ד'לא תסור' שלא לעבור על דברי סופרים, מכל מקום איסור זה הוא אקרקפתא דגברא, שאסור לו לעבור על דברי חכמים, אבל לא איסור חפצא, דבאיסור תורה כמו חלב ודם שהדבר עצמו אסור מן התורה, דאיסורי תורה הוי איסור חפצא, כמבואר ברש"י בכריתות דף י"ד ע"א ד"ה איסור הנייה... (ואף שמבואר בר"ן בנדרים דף י"ח ע"א דמצות הוו אגברא ולא אחפצא היינו במצות עשה, אבל באיסורים הוי שפיר איסור חפצא), ומשום הכי אף שאכלו בשוגג צריך כפרה, שהרי אכל דבר איסור בשוגג, אבל באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו, אבל הוא רק על האדם העובר, ומשום הכי כל שהיה שוגג ולא כיון לעבור על דברי חכמים לא עבד איסורא כלל, ואתי שפיר" (וכ"כ ב'שערי יושר' ש"א פ"י; 'משך חכמה' פר' שופטים בפסוק לא תסור; 'אור שמח' הל' קרבן פסח פ"ד ה"ב. ועי' מה שהעיר הגאון המהרש"ם בספרו 'משפט שלום' על חו"מ סי' רלד נגד דברי ה'נתיבות'. וע"ע בארוכה בשו"ת 'עין יצחק' אבה"ז סי' סז).