סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

 ענישה יחסית לעבירה / רפי זברגר

בכורות לד ע''א-ע''ב

  

הקדמה

במשנה בדף ל''ג למדנו על מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל האם מותר להקיז דם לבהמת בכור ''חולה'', הנמצאת בסכנת חיים אם לא יקיזו את דמה. בית שמאי אוסרים מחשש שמא יטיל בה מום, ובית הלל מתירים בתנאי שייזהר שלא להטיל מום. בית הלל אינם חוששים שמא יפול מום ללא כוונה. לשתי השיטות יש איסור להטיל מום לכתחילה בבשר בכור, וכל המחלוקת כאמור, האם חוששים ליצירת מום חדש או לא. 
משנה בדף שלנו עוסקת באדם אשר עבר על האיסור ויצר מום בבכור, במזיד: 
הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחוט עולמית - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: נולד בו מום אחר ישחוט עליו:
רבי אליעזר קונס את האדם, ואינו מרשה לו להשתמש בבהמת בכור זו לעולם. חכמים לעומתו אינם קונסים, אלא פוסקים כי מום זה אשר ''יצירתו באיסור'' לא יכול להתיר את הבהמה, אך כשיפול בו מום נוסף, אז תותר הבהמה בשחיטה ואכילה. 
 

הנושא

מקשה הגמרא על שיטת רבי אליעזר (אשר קנס עולמית את העובר על איסור הטלת מום בבכור) ממשנה במסכת נגעים:
ומי קניס רבי אליעזר לעולם? ורמינהי: מי שהיתה לו בהרת, נקצצה – טהור, קצצה מתכוין, רבי אליעזר אומר: לכשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו, וחכמים אומרים: עד שתפרח בכולו או עד שתמעט בהרתו מכגריס.
כדי להבין משנה זו נקדים מספר הקדמות בהלכות צרעת:

1. יש מספר ''מראות'' בנגעי צרעת הגוף המטמאים את האדם אשר נפל הנגע עליו. אחת ממראות אלו נקראת ''בהרת'' אשר צבעה כצבע שלג לבן.
2. נגעים אלו חלים רק לאחר שכהן מומחה ראה את הנגע, והחליט לטמא, לאחר ביצוע "תהליך בדיקה".
אנו מאמינים כי לנגעים אלו יש ''משמעות רוחנית'', וכי היא מעידה על עבירות שעבר בעל הנגע, ולכן דווקא כהן יכול לטמא אותו או לטהרו.
3. אדם יכול להיטהר מנגע הצרעת במספר אופנים, נזכיר שניים מהם:
a. רפואת הנגע מגופו.
b. כל גופו התמלא בנגעי צרעת. גם במקרה זה הכהן ''מטהר'' את האדם הנגוע.
4. יש איסור לקצץ את הנגע.
5. לאחר הכרזתו של האדם הנגוע כטהור, הוא עובר ''תהליך טהרה'' הכולל שלושה שלבים: הבאת ציפורים, ספירת שבעה ימים ולאחר מכן הבאת קרבנות.
המשנה המצוטטת ממסכת נגעים עוסקת באופנים השונים של הסרת בהרת של המצורע:
1. הבהרת נפלה מאליה – במקרה זה אין מחלוקת וכולם סוברים כי המנוגע רשאי להתחיל ב''תהליך טהרה'' מצרעתו.
2. האדם קיצץ בכוונה תחילה את בהרתו בניגוד להלכה. כולם מסכימים כי הוא מקבל קנס, אך חולקים באופן הקנס: רבי אליעזר פסק כי האדם אינו נטהר אלא אחרי ''שיוולד'' לו נגע נוסף, והוא יתרפא מהנגע השני, אז ורק אז יוכל להתחיל ב''תהליך טהרה''.
לעומתו סוברים חכמים, כי גם אם יוולד נגע חדש ויתרפא, אין הוא נטהר, אלא אם כן כל גופו יתמלא בצרעת, שהרי למדנו לעיל, כי זו אחת מדרכי טהרת המצורע. לחילופין סוברים חכמים, כי אם האדם קיצץ את בהרתו בעת שהייתה קטנה פחות משיעור ''גריס'', אזי אין אנו קונסים אותו על הקציצה, כיוון שבהרת הקטנה מגריס אינה מטמאת את האדם.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: כי קניס רבי אליעזר בממונו, בגופו לא קניס.
רבה ורב יוסף מתרצים את הקושיא באבחנה שבין קנס בממון או בגוף. הם מסבירים כי רבי אליעזר במשנה שלנו קנס בממון, ולכן קנס ''עד עולם", לעומת הקנס במסכת נגעים שהוא קנס בגוף, לכן קנסו רק עד הולדת וריפוי נגע נוסף.
ממונו - איכא למימר דאתי למיעבד, גופו - מי איכא למימר דאתי למיעבד.
הגמרא מסבירה מדוע ''יש עניין'' לקנוס בממון יותר מאשר לקנוס בגוף: בממון, האדם יכול לעשות לעצמו חשבון, מה אני אפסיד אם אטיל מום בבכור, הרי מקסימום יטילו עלי חכמים להמתין למום נוסף שיפול על הבהמה. ולכן קנסוהו חכמים וקבעו כי אם אדם מטיל מום בבהמה, אין לו תקנה עולמית. זאת לעומת נגעי הגוף, אין לאדם שום רווח בכך שיקצוץ את בהרתו, שהרי בכל מקרה חכמים יקנסוהו ויתחייב להמתין לנפילת נגע נוסף בגופו, ולריפוי של אותו הנגע. לכן אין שום משמעות לפעולת קציצת הבהרת, ו''אין צורך'' לקנוס אותו עולמית.
בהמשך ממשיכה הגמרא להקשות על סתירה בין דברי חכמים במשנתנו, לדבריהם במסכת נגעים, ומיישבת את הסתירה.
 

מהו המסר

נלמד היום שני מסרים הקשורים לאופני ענישה:
1. ננסה לרדת לשורשו של הקנס של רבי אליעזר במשנה במסכת נגעים. כזכור, הוא קונס את המקצץ בהרתו בכוונה תחילה, בכך שימתין עד ל''גידול'' נגע נוסף ולריפויו של אותו הנגע. מה משמעות של ריפוי הנגע הנוסף? איזו משמעות יש לריפוי הנגע הנוסף לגבי הנגע הראשון אשר נקצץ באיסור?
יש המסבירים כי ריפוי הנגע השני מהווה בעצם ''סימן'' משמים כי גם הנגע הראשון היה מתרפא מעצמו. ולכן כביכול ''לא אכפת לנו שהוא עבר איסור'' שהרי בכל מקרה הנגע היה מתרפא מאליו.
בתשובה זו אנו לומדים מסר מעניין לגבי אופן הענשה והטלת קנסות על אנשים. אין עניין להעניש כדי להעניש מבלי נתינת משמעות לאותו עונש. אם העונש ''ילמד ויחנך'' את האדם שלא לעבור על איסורים נוספים וכדו' הרי זה ''עונש חיובי''. לכן, במקרה שלנו, אם אנו נוכחים לדעת שהריפוי היה מגיע בכל מקרה, ולמרות שהאדם התכוון לעשות מעשה שלא ייעשה, (אך ''מדין האמת'' אין משמעות לעבירה, כיוון שבכל אופן הנגע היה מתרפא), אז אנו מפסיקים את הענישה בשלב זה, ומסיימים אותה עם ריפוי הנגע השני.
2. אין טעם ל''ענישה סתמית''. למדנו בתשובה לעיל, כי בעניין גופו של אדם, אין משמעות לפעולה קציצת הנגע, ובכל מקרה הוא חייב להמתין להבאת נגע נוסף וריפיו, לכן לא נענישו ב''עונש עולם'', רק כדי להעניש.
נחפש תמיד את משמעות העונש ביחס לעבירה, ולא נגדיל ונרחיב את הענישה ללא צורך משמעותי.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר