מבחן אמיתי / רפי זברגר

בכורות לב ע''ב

הקדמה

בית שמאי : לא ימנה ישראל עם הכהן לבכור, ובית הלל מתירין ואפילו עובד כוכבים.
המשנה מדברת על חובת נתינת בכור בעל מום לכהן. דין זה נלמד מן הפסוק בספר במדבר (י''ח, י''ח):
וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה. הפסוק מלמדנו כי בניגוד לשאר פסולי המוקדשין (בעלי מום) הנשארים אצל הבעלים, בכור כאמור ניתן לכהן. 
בית שמאי פוסקים במשנה פסק מאוד מעניין הקובע כי גם אם הכהן מזמין את הישראל לסעודה אליו הביתה, אין הוא מורשה לאכול מבשר הבכור. לעומתם, בית הלל מתירים לגמרי, ואפילו להאכיל לעובדי כוכבים. 
 

הנושא

נעבור לדיון בגמרא העוסק בחיפוש המקורות לשתי הדעות במשנה:
מתני' מני? רבי עקיבא היא, דתניא: בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים - דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים אפילו זרים. רבי עקיבא מתיר אפילו עובד כוכבים.
בית שמאי מתירים רק לכוהנים לאכול. בדברי בית הלל יש מחלוקת: תנא קמא סובר כי בית הלל מתירים לזרים אך לא לעכו''ם, ורבי עקיבא סובר כי בית הלל מתירים גם לעכו''ם לאכול את בשר הבכור בעל מום. זהו בדיוק הדין שלמדנו במשנה בדעת בית הלל, וזאת כוונת הגמרא כי משנתנו כרבי עקיבא. 
מאי טעמא דבית שמאי? דכתיב (שם) וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה, מה התם כהנים – אין, ישראל – לא, אף הכא, כהנים – אין, ישראל- לא.
בית שמאי מתבססים על ההיקש בפסוק אשר הוזכר לעיל, בין מתנות כהונה (חזה ושוק של שלמים הניתן לכוהנים) לפסולי המוקדשין. וכשם שבמתנות כוהנים רק כוהנים מורשים לאוכלם, כך מבינים בית שמאי, גם בפסולי המוקדשין – רק הכוהנים מורשים לאוכלם. 
ובית הלל? הני מילי תם, אבל בעל מום, כתיב (דברים ט''ו, כ''ב): בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל , ומה טמא - שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור, זר - שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור.,
בית הלל לא דוחים את ההיקש אך מסייגים אותו לבעלי חיים תמימים, לאור העובדה שהפסוק הקודם עוסק בבעל חיים תם, אשר דמו נזרק על המזבח, ואימוריו מוקטרים על המזבח. דין בעלי חיים בעלי מום נלמדים מפסוק אחר בספר דברים. פסוק זה מתיר לטמא לאכול בשר בכור בעל מום. 
ולאור פסוק זה בית הלל עושים קל וחומר: אם טמא שאינו מורשה לאכול קודשים (תמימים), אבל מורשה לאכול בשר בכור בעל מום, ישראל אשר הותר לאכול בשר שלמים של קודשים קלים (ואף מצווה לאוכלם), בוודאי שצריך להיות מותר לאכול בשר בכור בעל מום. 
איכא למיפרך: מה לטמא - שכן הותר מכללו בעבודת צבור.
פורכת הגמרא את הקל וחומר, בכך שטמא הוא ''יותר קל'' בכך שהותר לעבודת קרבן ציבור, כאשר אין כהן טהור אחר. לכן אומרת הגמרא, ייתכן שדווקא טמא הותר באכילת בכור, אבל זר שאין לו היתר בשום מקור, אולי לא נתיר לו לאכול בשר בכור בעל מום. 
ובית הלל: אטו בעבודה קאמר? באכילה קאמרינן - אכילת זר עדיף.
בית הלל דוחים את הפרכה ואומרים כי אמנם יש קולא לטמא בנושא עבודת המקדש (הותר בקרבן ציבור), אך מכיוון שאנו עוסקים בדיני אכילת הקודשים, כאן ניתן לבצע את הקל וחומר, ולהגיע למסקנה כי מותר לזר לאכול בשר בכור בעל מום. 
ורבי עקיבא מתיר ואפילו עובדי כוכבים. מאי טעמא דרבי עקיבא? (שם) כַּצְּבִי וְכָאַיָּל - מה צבי ואיל מותר לעובדי כוכבים אף פסולין מותר לעובדי כוכבים.
מקורו של רבי עקיבא בהסבר פסק בית הלל, מהפסוק שלמדנו לעיל בספר דברים, המשווה פסולי המוקדשין לצבי ואיל. ומכיוון שגם צבי ואיל מותרים לעכו''ם, הרי שגם פסולין כמו בכור בהמה בעלת מום תהיה מותרת לעכו''ם. 
 

מהו המסר

למדנו בגמרא מפסוק את מקורם של בית שמאי כי בכור בהמה, אפילו אם הוא בעל מום, אינו ניתר לאכילה לישראל אלא רק לכהן.
אם כן יש להבין, מדוע לא נקטה המשנה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בלשון פשוטה: בית שמאי אוסרים על ישראל אכילת בכורות, אפילו בעלי מום, ובית הלל מתירים אפילו לעובד כוכבים? במקום זאת, נקטה המשנה לשון של איסור הצטרפות של ישראל לסעודת הכהן, אליבא דבית שמאי, והיתר להצטרף אליבא דבית הלל.
אולי ניתן לומר כי אם המשנה הייתה פוסקת ''דין יבש'' של איסור והיתר לפי השיטות השונות, אנשים מסוימים היו ''מרשים לעצמם להתפתות'' כאשר הם מקבלים הזמנה מפורשת של כהן להצטרף לסעודתם. יכולים הם לומר לעצמם, אמנם כתוב שאסור (בהנחה שהם מכירים את ההלכה), אבל אם כהן בכבודו ובעצמו מזמין אותי להשתתף בסעודתו, כנראה ''שיש משהו בגו'' ואולי בכל אופן מותר במקרים מסוימים, ואז יתן לעצמו היתר לאכול עם הכהן. לכן הדגישה המשנה וכתבה במפורש, כי גם אם ''זכינו'' לקבל הזמנה מפורשת מפי כהן, אין לנו רשות והיתר להיענות להזמנה זו.
ניתן להרחיב מסר זה ולומר, כי מכיוון ויש נטייה לאנשים מסוימים למצוא היתרים וקולות, גם אם אין להם מקום, להיתלות'' בכל מיני נסיבות, ולהתיר לעצמם דברים שהינם אסורים, אנו נשתדל לא להתפתות וללכת ''בדרך קלה'' זו, אלא לבחון כל סוגייה הלכתית מעשית ''במבחן אמיתי'', לאור כללי הלכה ברורים ומקובלים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]