סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קס"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף לא ע"ב

 

האם ידיעת שם המחבר מעכבת לענין "שפתותיו דובבות בקבר"?

 

הגה"ק רבי מאיר אשכנזי זי"ע אבד"ק אייזנשטאט כתב בהקדמת ספרו הנודע שו"ת 'פנים מאירות' בזה"ל: "שאלה קטנה אשר העיר לי ה' אוזן בלימודים והרהרתי בלבי, שקצת מחברי ספרים העלימו שמם מרוב ענותנותם, אם משנת חסידים הוא זה...", ותורף שאלתו הוא מהא דאיתא במכילתין (לא ע"ב): "... הא מילתא איקשיא ליה לרב ששת באורתא (-בערב) ושנייה בקדמותא (-ותירצה בבוקר)... רבי אידי סרסיה (-משמשו) דרב ששת הוה, שמעה מיניה, אזל אמרה בי מדרשא, ולא אמרה משמיה, שמע רב ששת, איקפד וכו'. ורב ששת מאי נפקא ליה מינה, דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהלים סא, ה) 'אגורה באהלך עולמים', וכי איפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא, אמר דוד: רבונו של עולם, יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה. דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". משמע, שצריך לומר המאמר בשם אומרו דייקא, דבלאו הכי לא יהיו שפתותיו דובבות בקבר, דהא על כך נסבה הקפדתו של רב ששת.

כיוצא בזה מצינו גם במס' יבמות (צו:) אודות הלכה מסוימת שאמרה רבי יוחנן, "אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דרבי יוחנן, שמע רבי יוחנן איקפד וכו'. ורבי יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האי, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים' וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים...".

למסקנא מסיק ה'פנים מאירות' שענין "שפתותיו דובבות בקבר" מתקיים גם ללא ידיעת שם בעל המאמר, כי קמי שמיא גליא מי ילד ומי חידש מאמר זה, "והגע בעצמך, וכי בשביל שהאומרו אינו מזכיר בשם מי - יקפח הקב"ה שכרו הראוי לו, ולא יהיו שפתותיו דובבות, וכמו זר נחשב דבר זה". ומה שהקפידו האמוראים - ר"י ור"ש שיאמרו מאמרם בשמם, היינו, כי חששו שאם לא ייאמר המאמר בשם אומרו לא יתקבל בבית המדרש, ולא יקבעו הלכה על פיו, ומתוך כך ישתקע המאמר ולא יאמרוהו כלל, וממילא אם ישתכח המאמר כבר לא יזכו ל"שפתותיו דובבות בקבר" ולפי זה מסיק: "גדולי המחברים שהעלימו שמם דשפיר עבדי, וכל לבבות דורש את ה', אם מרוב ענוה עשו כן - דשפיר עבדי, כיון דדבריהם נכתבים בעט ברזל ונתפשטו חיבוריהם בישראל וכל אימתי שילמדו מתוך ספריהם יהיו שפתותיהם דובבות בקבר, וקמי שמיא גליא, וה' לא יקפח שכרם...".

כיוצא בזה העלה ה'יערות דבש' (ח"א דרוש טז): "...דודאי תלמיד חכם שאמרו חידוש דבר הלכה ואומרים בבית המדרש תורתו בפיהם, ראוי שיהיו שפתותיו דובבות, אבל הוא השכר המגיע לו מהקב"ה ולא מבני אדם וקמי שמיא גליא ממי יצאו דברים כאלה, א"כ מה נפק"מ אם אומרים בשמו אם לאו, הלא ה' יודע שממנו יצאו וממנו נבעו, והוא ישלם שכרו במושלם, ומאי נפק"מ בהזכרת שמו... אבל הענין כך, אם אמר דבר הלכה שאין בו פקפוק וחשש מחלוקת, פשיטא שאין צריך הזכרת שמו, וממילא ה' יודע וקובע לו שכר, אבל בדבר שיש בו ערעור ומחלוקת ופנים לכאן ולכאן, ואם יהיה נאמר בשם גברא רבה, יוקבע הלכה כמותו, ואם לאו לאו, כמאמרם (פסחים קיב.) כשאתם אומרים דבר תלו באילן גדול. נמצא עיקר קביעות דברי תורה הוא מהזכרת שמו על הלכה, ולכך בעינן הזכרת שמו, ואז שפתותיו דובבות בקבר, כי על ידי כך נקבעת הלכה".

החיד"א ב'שם הגדולים' הזכיר את דברי ה'פנים מאירות' בערך 'ספר הזכרונות' (חלק ספרים, מע' ז אות כו) שחיברו החסיד מהר"ש אבוהב זי"ע, ולרוב חסידותו לא הזכיר שמו עליו, ובתחלה החזיק בדבריו, וז"ל: "והראיה לזה, מסתם משנה וכל ההלכות הנאמרות במשניות וברייתות בסתם מבלי הזכיר שם אומרם, ואם איתא דלהיות שפתותיו דובבות - הדבר מוכרח שיזכירו שם אומרם, אמאי רבינו הקדוש ותלמידיו לא אמרו כל דבר בשם אומרו כדי שיהיו שפתותיו וכו', אלא מוכרח, דאף אם לא יזכירו שמות הבעלים מהחדושים ההם, לפניו נגלו תעלומות, והאומרם שפתותיו דובבות, ואין חושש רק דלא נקבלו, ואמטו להכי במשניות וברייתות דודאי מקבלים א"צ לזכור בשם אומרו, וזה היה דעת הרמב"ם לכתוב כל הלכות סתם...".

עוד הביא מ'ספר חסידים' (סי' שסז): "חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם, ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם, כגון מי שחיבר תורת כהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותקוני עולם כגון מסכת סופרים, לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה הספר כדי שלא יהנה מהעולם הזה ויפגום שכרו בעולם הבא, או היו לו ממעטים בעוה"ז זרעו ושם טוב מזרעו כנגד הנאה שנהנה בעה"ז שקבל הנאה על שמו".

בהמשך האריך בענין וכתב: "ועתה אשר עינינו הרואות, שמזמן הגאונים כל מחבר ספר כותב שמו עליו יש להחזיק במנהגם, ושאני התנאים ואמוראים שכתב בספר החסידים סי' שס"ז דיש מהם מי שנהג זה שלא להזכיר שמו דלפי עליונותם המופלא היו נזהרים גם בזה הדקדוק וכונתם לשמים, אך מזמן הגאונים עד עתה לא מצינו מי שנזהר בזה, וכמעט מי שרוצה לנהוג כך בדור יתום יהיה רמות רוחא כי מורה שכבר הוא שלם ורצה לקיים גם זה הדקדוק... ואע"ג דלבו לשמים וכונתו לטובה, איכא לזות שפתים שרוצה להראות חסידות יותר מכמה גאוני וגדולי עולם".

ומסיק עוד: "ולא אכחד, דאעיקרא דדינא פירכא... עתה אני רואה דאפשר דצריך להזכיר השם להיות שפתותיו דובבות, ואין אני אומר בתנאים ואמוראים וקדישי עליונין מהפוסקים, רק יתכן כי אין אדם צדיק בארץ וכו' ויש קטרוג שלא יזכה להיות 'שפתותיו דובבות', והקב"ה מלך המשפט, ועל ידי שבעוה"ז מזכירים שמו בתורה, ואומרים דין או חדוש משמו מתעוררים הרחמים ויגדל כח המליצים טובה עליו ושפתותיו דובבות... דכשאיזה צדיק בדורו יאמר שמועה משמו, אהני לבטל הקטרוג ושפתותיו דובבות".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר