רגישות לזולת / רפי זברגר

בכורות כו ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה בפרק (כו:) את ההלכה: אמר לו הכהן בתוך הזמן: תנהו לי - הרי זה לא יתננו לו. 
הלכה זו קובעת כי יש איסור לתת לכהן, את הבכור אשר טרם עבר ''זמן טיפול'' בבית בעליו, גם אם הכהן מבקש. 
כזכור, זמן טיפול של בהמה דקה שונה מזמן טיפול של בהמה גסה, ונמצא במחלוקת תנאים במשנה. 
הגמרא שאלה מאי טעמא? מהו הטעם שאסור לתת לכהן את הבכור כאשר הוא מבקש ומוכן לטפל בבהמה?
עונה רב ששת: מפני שנראה כ"כהן המסייע בבית הגרנות". 
נאסר על הכהן לסייע לישראל בכל אופן שהוא, כמו למשל סיוע בבית הגרנות, כדי שבסופו של דבר ייתן ישראל את תרומתו לאותו כהן. זאת הסיבה שאין לתת לכהן את הבכור, לפני שהגיע סוף זמן הטיפול, שהרי בכך שהכהן לוקח את הבהמה ומטפל בה במקום הבעלים, הרי הוא ''חוסך'' לבעלים כסף ומאמץ, וזה נראה כמו ''מסייע בבית הגרנות''.
הגמרא ממשיכה לדון בנושא של ''כהן המסייע בבית הגרנות'' ומגבילה את האיסור באופן הבא:
אמר רבא: תרומת חוצה לארץ - אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות.
מכיוון שתרומת חוץ לארץ אינה אלא מדרבנן, קובע רבא כי בתרומת דרבנן, אין איסור משום ''כהן המסייע בבית הגרנות''. 
 

הנושא

בעקבות דברי רבא, והתייחסויות נוספות לדבריו, מספרת הגמרא סיפור הקשור לתרומת חוץ לארץ.
רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא. 
שלשה חכמים שהו ביחד בספינה: רב נחמן, רב עמרם ורמי בר חמא. 
סליק רב עמרם לאפנויי, אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו, אמרה להו: טמא מת מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ?
בעוד רב עמרם יצא להתפנות, פנתה אשה אחת לרב נחמן ורמי בר חמא שנשארו במקומם, ושאלה אותם: האם מותר לאדם שנטמא במת וטבל במקווה, אך לא העריב שמשו, לאכול מתרומת חוץ לארץ? 
אישה זו כנראה הייתה תלמידה חכמה, וידעה כי אדם טמא יכול לאכול מתרומה דאורייתא רק לאחר טבילה והערב שמש. לכן שאלה, האם דין זה חל גם תרומת חוץ לארץ שאינה אלא מדרבנן?
אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא: וכי הזאה יש לנו?
רב נחמן התייעץ עם רמי בר חמא ואמר לו: כיום אין לנו מי אפר פרה אדומה (מי חטאת), אשר מזים מהם על טמא מת, ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו. מכיוון שכך, מנסה רב נחמן להסיק כי כיום אין לנו בכלל דיני טהרת מת, ולכן כנראה יש להתיר לאותה אישה לאכול תרומת חוץ לארץ גם אם לא העריב שמשה. 
אמר ליה רמי בר חמא: לא ליחוש ליה לסבא?
רמי בר חמא לא השיב לתוכן הדברים של רב נחמן, אלא רק שאל אותו: וכי ראוי שנשיב לאותה אישה תשובה ללא נוכחותו של ''רב עמרם הזקן'' (כנראה שהיה מבוגר יותר מרב נחמן ורמי בר חמא), אשר יצא למספר דקות ועתיד לחזור עוד מעט קט. האם אין לחשוש לכבודו של ''רב עמרם הזקן''?
אדהכי, אתא רב עמרם, אמר להו, הכי אמר רב: טמא מת - טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ.
בעוד שני החכמים מדברים ביניהם, חזר רב עמרם. לאחר ששמע את השאלה, ציטט את דברי רב, אשר עסק בדיוק בנושא שאלתה של אותה אישה. רב פסק כי אין צורך בהערב שמש, וכבר לאחר טבילה, יכול טמא המת לאכול מתרומת חוץ לארץ. 
ולית הלכתא כוותיה.
מסיימת הגמרא וקובעת כי אין הלכה כרב. 
 

מהו המסר

נשים לב לשאלתו של רמי בר חמא, הדואג לכבודו של רב עמרם, שזה עתה היה ביחד אתם, ויצא מן החדר למספר דקות. הוא ''חושש לכבודו'' ומבקש מרב נחמן שלא להשיב לאישה זו, למרות שאולי יודע את התשובה, כל עוד רב עמרם לא חזר. ויותר מזה, לאחר שיחזור רב עמרם, ניתן לו את הכבוד להשיב תשובה הלכתית לאותה אישה.
אנו לומדים מכאן דרך ארץ, ושימת לב לרגשותיהם של חברנו, ויותר מכך לכבודם של רבותינו. לכאורה, האישה באה לשאול כאשר רק שני החכמים היו בחדר. ובמצב כזה, "הסבירות" אומרת כי יש לענות לשואלת, ולא להמתין עד שובו של חברם המבוגר. אך לא, רמי בר חמא חושב על תחושותיו של רב עמרם, אשר אמור לחזור אליהם וישמע כי לא היה מעורב בפסק הלכה שניתן זה עתה, וכיצד ירגיש במצב זה! לכן, ביקש רמי בר חמא מרב נחמן חברו, וכנראה גם מאותה אישה, להמתין מעט, ולוא רק כדי לא לגרום צער ועוגמת נפש לחברם.
בסופו של דבר, לאחר שחזר רב עמרם וציטט את פסקו של רב, אנו רואים כי הגמרא לא קבעה הלכה כמותם. למרות זאת, אנו רואים כי ''יש עניין'' לתת את כל הכבוד הראוי לרב או אף לחבר, ללא תלות בתוכן דבריו.
אנו לומדים מכאן רגישות כלפי הזולת, ועוד יותר כלפי רב ומורה הוראה. אין למהר ולהיות פזיזים בשום מצב, ובוודאי לא כאשר המהירות עלולה לגרום לעוגמת נפש לזולת.
בהתנהגות זו של רמי בר חמא, ניתן לומר כי נמנע מלעבור על איסור ''אונאת דברים'' אשר משמעותה מניעת כל צער לזולת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]