ביטוי אישי / רפי זברגר

בכורות כו ע''ב

הקדמה

היום אנו מתחילים בסייעתא דשמייא פרק רביעי, ונלמד את עיקרה של המשנה הראשונה בפרק. 
עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור?
אמנם יש מצווה לתת את בכור הבהמה לכהן, אך פוסקת המשנה כי אין לתת לכהן בכור מיד עם הוולדו, שכן יש עליו הוצאות גדולות בתקופה הראשונה, לכן יש לגדלו זמן מה ורק אחר כך לתיתו לכהן. מקור דין זה מן הפסוק (במדבר, י''ח, ח'): ויְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן: "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי - לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה, וּלְבָנֶיךָ, לְחָק עוֹלָם. יש לתת לכהן לְמָשְׁחָה, לעשות בהם "דברים גדולים וחשובים". ולכן אין לתת בכור צעיר שעדיין לא ראוי לכך. יש מחלוקת תנאים כמה זמן צריך הבעלים לטפל בבכור: 
בדקה - שלשים יום, ובגסה - חמשים יום. ר' יוסי אומר: בדקה - שלשה חדשים.
הטיפול בבהמה דקה (כבשים ועיזים) הוא קצר פחות מן הבהמה הגסה, לכן קבעו חכמים כי בבהמה דקה מספיק טיפול של חודש, ובגסה יש לטפל במשך חמישים יום. רבי יוסי חולק עקרונית על תנא קמא וסובר כי דווקא לבהמה דקה יש לטפל בזמן ארוך יותר - במשך שלושה חודשים (בהמה גסה מסכים לתנא קמא כי מספיק חמישים יום).
אמר לו הכהן בתוך הזמן: תנהו לי - הרי זה לא יתננו לו.
המשנה ממשיכה ותוקפת את הדין הראשון: אפילו אם הכהן ''מתנדב'' לעשות את ''עבודת הגידול'' אצלו, ומבקש לקבל את הבכור בתוך ''זמן הטפול של הבעלים'', הבעלים אינו רשאי לתת לכהן. הגמרא תסביר דין זה. 
המשנה מיד ממשיכה ומסייגת דין זה בשני סייגים: 
1. ואם בעל מום הוא, ואמר לו תנהו לי שאוכלנו - מותר.
אם הבכור בעל מום עד כדי שלא ניתן להקריבו, ולכן מותר לשחטו מיד – במקרה זה מותר לתת לכהן שהרי אז ''אין זמן טיפול'' בבהמה. 
2. ובשעת המקדש, אם היה תמים אמר לו תן ואקרבנו – מותר.
כנ''ל אם הבכור היה תמים וראוי להקרבה, והכהן מבקש מהבעלים לקבלו ולהקריבו מיד, גם כאן ''אין זמן טיפול'' ולכן יכול הבעלים למסור לכהן את הבהמה גם תוך זמן טיפול.  
 

הנושא

הגמרא מביאה פסוקים בהסבר משך זמן טיפול הבהמה: 
אמר רב כהנא דאמר קרא (שמות כ''ב, כ''ח-כ''ט): מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר, בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ, לְצֹאנֶךָ - שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי
יש היקש בין הצאן (בהמה דקה) לבין בכור אדם. לומדת הגמרא: כשם שבכור אדם ניתן לכהן לאחר שלושים יום, כך יש לתת לכהן את בכור בהמה דקה לאחר שלושים יום. 
לגבי משך זמן טיפול של בהמה גסה יש דיון בגמרא, ובסוף, מסביר רבא את מקור חכמים לקביעת משך זמן הטיפול: 
אלא אמר רבא: אמר קרא תַּעֲשֶׂה, הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. 
המילה תַּעֲשֶׂה מיותרת לכאורה, ומכאן למדו חכמים כי יש ''עשייה נוספת'' בשור (בהמה גסה) לעומת הצאן שלמדנו בפסוק שלפני כן. אם כן, שואלת הגמרא: 
ואימא שיתין?
אולי נגדיר שישים יום כזמן הראוי לטיפול בבהמה גסה, ולא חמישים יום כנאמר במשנה?
לא מסרך הכתוב אלא לחכמים.
התורה נתנה כוח לחכמים לקבוע את משך זמן הטיפול הראוי לכל סוג של בהמה. חכמים קבעו כי חמישים יום מספיקים לטיפול בבהמה גסה. 
 

מהו המסר

יש הרבה דינים ש"התורה נתנה כוח ביד חכמים" לקבוע מסמרות ולהכריע הלכה למעשה כיצד לנהוג. מדוע התורה לא קבעה מפורשות כי יש לתת צאן לאחר שלושים יום, ושור לאחר חמישים יום, אלא השאירה בידי חכמים את הקביעה הזאת?
ניתן לומר כי יש כאן "מסר חינוכי" חזק מאוד. התורה ביקשה ללמד אותנו באופן זה, כי אין לתת לתלמיד או לילד כל דבר ''בכפית עד הפה''. יש להראות כיוון, להקנות עקרונות בסיסיים, ללמד דרך לימוד וכדו', אך יש להשאיר כר נרחב של פעולה גם לילד להגיע ולהשיג בכוחות עצמו. הדבר מתחיל כבר מגיל ינקות, כאשר הילד גדל מעט ומבקש לאכול בכוחות עצמו. יש לאפשר לו לעשות זאת, למרות שכל האוכל נופל על בגדיו והסביבה כולה מתלכלכת. זהו ''לכלוך חיובי ובונה''. בשלב זה של חיי הילד ניתן לומר כי המשפט ''לא לתת לו עם הכפית עד לפה'' היא כפשוטו ממש.
גם בהמשך הדרך, ולאורך כל חיו, אין להכניס ולתת הכול לילד או אף לילד המבוגר, אלא תמיד תמיד להשאיר לו מקום לביטוי אישי, ולביצוע הנובע ממנו "ולא נכתב ונחתם" על ידי הוריו או מוריו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]