סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

 בחינת סוגיה לאחר חלוקתה לתתי נושאים / רפי זברגר

בכורות יד ע''א 

  

הקדמה

נלמד את המשנה הפותחת את הדף שלנו, וכדי להבינה נקדים מספר הקדמות:
1. בהמה תמימה (שאינה בעלת מום) אשר הוקדשה, אפילו לקדושת מזבח, ונפל בה מום בהיותה הקדש, ולאחר מכן נפדית, [אם הייתה קדושה בקדושת הגף -מוגדרת כ''פסולי המוקדשין''] – מותרת באכילה, אך אסורה בגיזה וחלבה גם נאסר. 
2. בהמה בעלת מום אשר הוקדשה להקדש (יכולה להתקדש רק לבדק הבית) , אם נפדתה – אין עליה כל הגבלות ומותרת לכל דבר, כולל גיזה וחלבה.
לאור הקדמות אלו נוכל להבין את ההבדל בין דינים ברישא של המשנה העוסקת בבהמה בעלת מום שהוקדשה, לבין הסיפא העוסקת בבהמה תמימה שהוקדשה. 
 

הנושא

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו - חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר.
כאמור לעיל, רישא עוסקת בבהמות בעלי מום שהוקדשו, ולאחר מכן נפדו. מכיוון שהם הוקדשו בהיותם בעלי מום, הרי הם הוקדשו רק לבדק הבית, ולכן, לאחר פדיונן אין עליהם קדושה כלל, כפי שלמדנו בסעיף 2 לעיל. לאור זאת מונה המשנה את הדינים הבאים החלים על בהמה זו:
1. חייבין בבכורה ובמתנות – בהמה זו הינה כמו בהמת ''חולין רגילה'', אשר חייבים לתת את הבכור, וכן את הזרוע לחיים וקיבה לכהנים. 
2. ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד – וכן, בהמת זו חולין לגמרי, עד כדי שמותר לגזוז את שערה ולעבוד בה.
3. ולדן וחלבן מותר, לאחר פדיונן – כמו בהמת חולין, אין קדושה גם בוולד הנולד לה, וכן מותר לשתות את חלבה. 
מסיימת המשנה את הקטע הזה וקובעת כי כל הדינים הללו המתוארים בסעיפים 1-3 נכונים רק לאחר שפדו את הבהמה מקדושת הדמים שהייתה בה, ולכן היא נחשבת לחולין לכל דבר. אבל לפני פדיונה, כיוון שחלה עדיין קדושה, הרי היא פטורה מדין בכור ומתנות זרוע לחיים וקיבה, וכן אסור לגזוז ולעבוד בבהמה, וגם ולד שלהם וחלבן אסורים.
4. והשוחטן בחוץ פטור – גם אם טרם נפדתה הבהמה, ועדיין חלה קדושת דמים עליה, אין חיוב על שחיטת חוץ בבהמה זו. זאת כיוון שאיסור שחוטי חוץ חל על קדושת הגוף. 
5. ואין עושין תמורה – וכן, אין איסור של המרת בהמת הקדש לחולין, שכן, גם איסור זה נוהג רק בבהמת קדשי מזבח, ולא בהמת הקדושה בקדושת דמים. 
6. ואם מתו יפדו – אם מתה הבהמה לפני פדיונה, הרי שיש חובה לפדות אותה, ולקנות בדמיה קרבן אחר. גם דין זה חל אף בקדושת דמים. 
7. חוץ מן הבכור ומן המעשר – בשני הדינים הללו: בכור ומעשר בהמה, יש חלות למצוות אלו, גם אם ''נכנסו'' למצוותן בהיותן בעלי מום. כלומר, בכור אשר נולד בעל מום – קדוש בקדושת בכור. וכן, אם ''בהמה עשירית'' אשר הופכת להיות מעשר בהמה, הינה בעלת מום, עדיין נשארת בקדושת מעשר בהמה. 
וכל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע (להקדשן), ונפדו - פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב, ועושין תמורה, ואם מתו יקברו:
אם הבהמה המוקדשת הייתה תמימה, הרי שחל עליה ''קדושת הגוף'', ולכן דיניה שונים מהבהמה המתוארת ברישא, שם חלה רק קדושת דמים . ולכן בששת הדינים הראשונים שלמדנו ברישא, הדין כאן הפוך:
1. פטורין מן הבכורה והמתנות – ככל בהמת קודשי מזבח הפטורה מן הבכור ומתנות זרוע, לחיים וקיבה. 
2. ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד – גם אם נפל מום בקודשי מזבח, עדיין אסורים בגיזה ועבודה ויציאה לחולין.
3. ולדן וחלבן אסור, לאחר פדיונן – יש איסור בוולדן וחלבן אסור בשתייה. 
כאן, תוספת של המשנה לאחר פדיונן באה לומר, שאפילו לאחר פדיונן כל האיסורים של סעיפים 1-3 חלים. 
4. והשוחטן בחוץ חייב – דין זה חל רק לפני הפדיון, בעוד קדושת הגוף חלה במלואה. 
יש להעיר כי למרות שלכתחילה אסור להקריב קרבן בעל מום, דין זה נוהג רק לשיטת רבי עקיבא, אשר פוסק כי בהמת הקדושה בקדושת הגוף עם בעלת "מום קל" (דוקין שבעין) , אשר הוקרבה על המזבח – אין מורידין אותה מן המזבח. לכן במשנה שלנו, המחייבת שחיטת חוץ, חייבים לומר כי מדובר בבהמה שהייתה יכולה להיות מוקרבת בתוך המקדש, וזה יכול להיות רק לשיטת רבי עקיבא כאשר נפל ''מום קל'' בבהמה. 
5. ועושין תמורה – מכיוון שמדובר בבהמת הקדושה קדושת גוף חל בה איסור תמורה. 
6. ואם מתו יקברו – אם מתה הבהמה לפני פדיונה, כיוון שהייתה קדושת הגוף, אין אפשרות לפדותה, כיוון שאינה ראויה ל''העמדה והערכה'' לצורך פדייה. 
 

מהו המסר

הסעיף השביעי ברישא של המשנה אינו מוזכר בסיפא. סעיף זו קבע כי דיני בכור ומעשר חלים גם על בהמת בעלת מום. דין זה בוודאי נכון גם בסיפא, שם מדובר במקרה והקדישו את הבהמה לבדק הבית, ורק לאחר מכן נפל המום. שהרי מדובר בבהמת בכור ומעשר וודאי, שלאחר מכן הקדישו אותם להקדש. פעולה זו אינה ''מפקיעה'' דין בכור ומעשר שהיו עליה טרם חלות ההקדש.
שמנו לב להערה זו, לאחר שקבענו כי דינים של הסיפא אמורים להיות הפוכים לדינים של הרישא, ולאחר שחילקנו את המשנה לסעיפים, גם את הרישא וגם את הסיפא, או אז ניתן "לראות בקלות'' את הפערים בין שני חלקי המשנה ולהתייחס אליהם.
נלמד מכאן דרך דידקטית ללימוד ולעיון. בתחילה נגדיר את הנושאים הנידונים, ולאחר מכן נחלקם לתתי נושאים. באופן כזה ניתן לבחון ביתר קלות כל סעיף וסעיף, וכן לראות במבט כולל את ההבדלים בין מרכיבים שונים של הסוגיא.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר