האם בית דין כופים על מצוות שילוח הקן?

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

חולין קמא ע"ב

בגמרא מסופר על אדם שרצה להערים במצוות שילוח הקן. הוא קיצץ את כנפי הציפור, שילחה, ולאחר מכן תפסה. רב יהודה נתן לו עונש מלקות וחייב אותו לשלח את הציפור לאחר שתגדלנה הכנפיים מחדש. בגמרא מבואר שלא הלקה אותו כעונש על עבירת לא תעשה, אלא מדין "מכת מרדות". בבירור ההלכה מובאת מחלוקת מה בדיוק הייתה המטרה של מלקות אלו. לפי רש"י היו אלו מלקות של "רידוי ותוכחה" כדי שלא יתרגל אותו אדם לנהוג כך. רש"י מוסיף שאין קצבה למלקות אלו, אלא מלקים אותו עד שיקבל עליו. היו שהבינו מפירוש רש"י שמטרת המלקות הייתה כפייה על קיום מצוות שילוח הקן, ועל כך קשה, שכן בגמרא (לעיל קי,ב) למדנו שכל מצוות עשה שמתן שכרה כתוב בפירוש בתורה אין בית דין מוזהרים לכפות על קיומה, והרי השכר של מצוות שילוח הקן מפורש בתורה: "למען ייטב לך והארכת ימים".

אך אפשר גם לומר שהכלל האומר שבית דין לא כופים על קיום מצווה שמתן שכרה כתוב בתורה מתייחס לכפייה על קיום מצווה מסוימת ברגע מסוים, כפי שנאמר במסכת כתובות (דף פו) שמכים אדם שאומרים לו לעשות סוכה ואינו עושה או ליטול לולב ואינו נוטל. מכיוון שלא מדובר בסירוב עקרוני של האדם לקבל עליו את עול המצווה, כאשר שכר המצווה כתוב בפירוש בתורה אין בית דין מתערבים בכך, כי די בהפסד שכר המצווה כדי לזרז אותו לקיימה. אולם במעשה כאן בשילוח הקן מדובר על כפייה על קבלת עול המצווה ולא רק על הקיום שלה ברגע זה, כפי שכותב רש"י: "שלא ירגיל בזה... עד שיקבל עליו". אם הדברים הנ"ל נכונים נמצא שמי שפורק מעליו עול של מצווה – גם אם מתן שכרה כתוב בתורה, בית דין כופים אותו לקבל עליו את עול המצווה.