יחס חיובי גורר יחס חיובי / רפי זברגר

חולין קלה ע''א

הקדמה

היום אנו מתחילים פרק אחד עשר – ראשית הגז. זוהי גם אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה, ובניגוד למתנות הקודמות, אין היא קשורה לנושאי המסכת שעוסקת בדיני שחיטה ותוצאותיה, אצלנו, בראשית הגז, אין קשר לשחיטה. אך מכיוון שהזכרנו בפרק הקודם את הזרוע, לחיים וקיבה, מתנות הניתנות לכהן לאחר השחיטה, הוזכרה גם בפרקנו מצוות ראשית הגז, הנוהגת גם בבעלי חיים. נלמד היום מספר דינים מן המשנה הראשונה של הפרק, אשר מבנה שלה דומה למבנה המשניות של הפרקים הקודמים, העוסקים גם ב''מסגרת המצווה''. 
מקור המצווה הוא מספר דברים (י''ח, ד'), פסוק אחד אחרי מצוות נתינת זרוע, לחיים וקיבה: רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ, תִּתֶּן לּו.ֹ
 

הנושא

ראשית הגז נוהג בארץ ובחוץ לארץ.
יש חובה לתת לכהן ראשית הגז גם בחוץ לארץ, שכן, אין זו מצווה התלויה בארץ, כמו למשל תרומות ומעשרות. 
בפני הבית ושלא בפני הבית.
גם כשאין בית המקדש בבניינו, יש חובה לתת ראשית הגז. לכאורה, דין זה מיותר, שהרי אין בכלל הווא אמינא לתלות את המצוות בבניין בית המקדש, אלא כפי שראינו כבר בפרקים קודמים, כדי ''לשמור על אחידות מבנה המשניות'' לומדים גם הלכות פשוטות.
בחולין, אבל לא במוקדשים.
אין חובה לתת ראשית הגז מקרבנות ומבהמות קודשים. הגמרא לומדת דין זה המילה צֹאנְךָ בפסוק של המצווה. 
חומר בזרוע ולחיים ובקבה מראשית הגז, שהזרוע והלחיים והקבה - נוהגין בבקר ובצאן, במרובה ובמועט, וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות ואינו נוהג אלא במרובה.
עתה קובעת המשנה כי המצוה של זרוע, לחיים וקיבה שלמדנו במשנה הקודמת, חמורה יותר ממצוות ראשית הגז מפרקנו. 
שכן, זרוע, לחיים וקיבה נוהגים גם בבקר וגם בצאן, לא משנה מהי כמות הבהמה. לעומת זאת, ראשית הגז נוהגת רק במספר כבשים (רחלות בלשון המשנה). המשנה מייד מביאה מחלוקת תנאים מהי הכמות המינימלית של כבשים המחייבים מתן ראשית הגז. המחלוקת היא גם לגבי מספר הכבשים (בית שמאי מחייבים כבר בשניים, בית הלל – רק בחמשה), וגם בכמות הצמר שיש בכל כבש וכבש (לרבי דוסא יש לגזוז לפחות מנה וחצי, שהן קרוב לחצי קילו, ולפי חכמים מספיק שיש חמשה כבשים, ולא משנה כמות הצמר שישנו בכל כבש וכבש. 
עד כה למדנו מאיזה כמות של כבשים ו/או צמר יש חובה להפריש לכהן מראשית הגז. עתה עוברת המשנה לדון, מהי הכמות אותה יש לתת לכהן. 
וכמה נותנין לו משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל.
קובעת המשנה כי יש לתת משקל של חמשה סלעים הנשקלים ביהודה, שהם שווה ערך לעשרה סלעים בגליל. הגמרא מסבירה בהמשך כי השיעור מוגדר במידה כזאת, שהכהן יוכל לעשות מצמר זה ''בגד קטן''. 
מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן שנאמר (שם) תִּתֶּן לּו - שיהא בו כדי מתנה.
לכלוך שעל הצמר אינו נחשב בכמות הנדרשת, והצמר חייב להיות נקי (מלובן, בלשון המשנה).
לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו – פטור, לבנו ולא צבעו - חייב.
אנו מכירים דין של ''שינוי'' הקונה אף לגזלן. כלומר, אדם שגזל דבר מה, ולאחר מכן שינה בו משהו מהותי, כמו צביעה ּבצבע וכדו', הרי שפעולה זו מקנה לו את החפץ, וכבר אינו חייב בראשית הגז. אך אם רק לִבֵּן את הצמר (ניקה) ולא צבע אותו, אין פעולה זו מוגדרת כפעולה מהותית, ולכן עדיין חלה עליו חובת נתינת ראשית הגז. 
 

מהו המסר

ישנם שני הסברים לשם המצווה ''ראשית הגז'', למרות שאין חובה לתת דווקא מתחילת הגזיזה.
1. ראשית מלשון ''חשיבות''. עצם הנתינה של חלק זה מן הצמר, הופעת אותו להיות חשובה יותר משאר הצמר.
2. בכל אופן יש מצווה לכתחילה לתת מהצמר הראשון שנגזז, למרות שבדיעבד אין נתינת הצמר המאוחר יותר פוסלת את המצווה.
ניתן ללמוד משני הסברים אלו תובנות גם לתחומים אחרים.
1. לפעמים, חשיבות של דבר מסוים, מתהווה מעצם התייחסות שלנו לאותו דבר. כמו בראשית גז: לפני שנתנו את הצמר לכהן, הרי שאין הבדל בין חלקי הצמר השונים. לאחר שהפרשנו והבדלנו צמר זה כדי לתת לכהן, הרי הפכנו אותו להיות ''חשוב'' וניתן לקרוא לו ''ראשית'', מלשון חשיבות.
אנו לומדים מכאן, שהתייחסות חיובית אל דבר הופכת אותו להיות ''חיובית'', וכן להיפך: אם אנו מזלזלים בדבר מה, הרי אותו דבר הופך להיות ''פחות ערך'' לפחות בעינינו. לכן, נשתדל מאוד לתת התייחסויות חיוביות לדברים ואנשים, כך שבאמת הם יהפכו להיות חיוביים וטובים.
2. המצווה לכתחילה לתת מראשית הגז, מלמדת אותנו, כי כבר בתחילת כל פעולה שאנו עושים, לחשוב גם על הנצרך (במקרה שלנו כוהנים שאין להם נחלה בארץ ישראל), ולהפריש ולתת לו חלק משלנו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]