אין שמחה כהתרת הספקות / רפי זברגר

חולין קלד ע''א

הקדמה

היום נלמד משנה המפרטת דיני מתנות כוהנים של זרוע, לחיים וקיבה על ידי גרים. 
 

הנושא

גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר – פטור, משנתגייר - חייב.
אם לגר הייתה פרה טרם גירותו, אנו דנים לפי שעת השחיטה ביחס לזמן הגירות. כדי להבין זאת ניזכר שוב בפסוק בתורה המלמד אותנו דין זה (דברים י''ח, ג'): וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח, אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. מן המילים זֹבְחֵי הַזֶּבַח אנו למדים כי הזמן הקובע הוא זמן השחיטה (זביחה). לכן, אם מועד השחיטה קדם לזמן הגירות, הרי שהחיוב לא חל על פרה שהייתה בעת השחיטה של גוי, אך אם השחיטה בוצע לאחר הגירות, הרי שזמן הקובע היה כשהיה כבר יהודי, לכן מתחייב במתנות אלו. 
ספק – פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה:
אם יש לנו ספק האם השחיטה קדמה לגיור או הפוך, הרי שאנו פוטרים את הגר מלתת מתנות כוהנים, לאור הכלל של ''המוציא מחברו עליו הראיה''. שכן, הכהן מבקש ''להוציא'' מידי הגר את המתנות, והוא חייב להוכיח כי אמנם יש לגר חיוב לתת אותם. ומכיוון שיש ספק בחיוב זה, אין הוא יכול להוציא את המתנות, ללא ראיה מוצקה ומוכחת.
כבר הזכרנו בדף קל''א דיון דומה ביחס לחובת הלוויים לתת מתנות כוהנים של זרוע, לחיים וקיבה, מכוח השאלה האם הם נקראים עָם (כנאמר בפסוק לעיל: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם), ואז הם חייבים לתת מעצמם גם זרוע, לחיים וקיבה או שאינם נקראים עם ואז פטורים ממתנות אלו. 
שם גם הוספנו והערנו כי למרות שזהו ספק בדין תורה, האם הלוויים נקראים עם וחייבים בזרוע, לחיים וקיבה או לא, וכל ספקא דאורייתא לחומרא, כאן יש עניין ממוני, האם הכוהנים יכולים לתבוע את ''ממונם'' המגיע להם מדין תורה, ולכן יש כלל בהלכות ממונות של ''המוציא מחבירו עליו הראיה'', שהוא כלל גובר בנושא. אותו כנ''ל נאמר גם בנידון של המשנה הנוכחית: אין אפשרות לכהן לתבוע את מתנותיו מן הגר, מכוח ספק זה, שהרי אומרים לו: תוכיח כי באמת השחיטה קדמה לגירות, ואז הגר יהיה חייב במתנות אלו.
הגמרא דנה על הסיפא של המשנה ובסופו של דיון מוסיפה נדבך חשוב נוסף להבנת דין ספק חיוב מתנות כהונה לגרים: 
אמר ליה אביי: והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר - פטור מן החלה, משנתגייר – חייב, ספק - חייב.
רבא תירץ לפני כן, ביחס לקושיה מדין פאה על דין משנתנו, ואמר כי יש הבדל על איזו חזקה עמד הדבר לפני שעלה הספק, האם ב"חזקת פטור" כמו במקרה של הגר (היה פטור ממתנות לפני שהתגייר), או ב"חזקת איסור" כמו במקרה של פאה (יש חיוב לתת מתנות עניים בשדה של ישראל). 
על כך מקשה אביי מדין חלה של גר. שם גם למדנו כי במקרה של ספק האם התגייר לפני עשיית העיסה המחייבת בחלה או לא, אנו מחייבים אותו להפריש חלה, ולא אומרים שהיה בחזקת פטור מלהפריש חלה לפני גיורו.
אמר ליה: ספק איסורא - לחומרא, ספק ממונא - לקולא. 
על כך תירץ רבא, כי יש עוד פרמטר שיש להכניס בקביעת ההלכה, האם הספק הוא ספק ב"דיני איסור והיתר'', שם יש להחמיר, גם אם החזקה הקודמת הייתה לפטור, לבין ספק בדיני ממונות, כמו במקרה שלנו של חיוב מתנות כוהנים, שבו אין ''קדושה'' באוכל כמו חלה, אלא רק דיני ממונות, שם אנו פוסקים לקולא, אם הייתה חזקת פטור לפני כן. 
 

מהו המסר

אם נתמצת את הכללים בתשובותיו של רבא, הרי שנוכל לומר את הדברים הבאים: אם יש צירוף של שני תנאים: חזקת פטור מהעבר, וגם עוסק בדיני ממונות (אין קדושה על הפירות וניתן לאוכלם), הרי שניתן להתיר במקרה של ספק. אבל אם מדובר בדיני איסור והיתר, או שאין חזקת פטור – אזי נחמיר במקרה ספק.
דיני ספקות ביהדות הם סבוכים ומורכבים, והיום טעמנו מקצת מן העקרונות המנחים במצבי ספק. למדנו כי אנו מתירים בספקות הנוגעים לאיסורים רק אם יש ''צירוף של מרכיבי היתר'', כמו שהזכרנו זה עתה.
ניתן לומר, כי החיים שלנו "מלאי ספקות''. ישנם מצבים שצריך להכריע בין עקרונות שונים, מטרות שונות, כיווני פעולה מגוונים, ומטרתנו בחיים היא ''להתיר את הספקות'' ולנהוג הלכה למעשה בדרך מסוימת.
מספר "כללי אצבע" חשובים בפסיכולוגיה של התרת ספיקות:
1. רצוי מאוד, ששלב של ניתוח הספק לא ייקח יותר מידי זמן, ולהזדרז כמה שאפשר להגיע למצב של הכרעה והחלטה. שכן, "אין שמחה כהתרת הספיקות".
2. לאחר שכבר התרנו את הספק, אין לדוש ולחשוב כל הזמן, אולי היה צריך לנהוג אחרת. יש להפנים, פנימית וחיצונית, כי ההחלטה שלנו הייתה הטובה ביותר ואין להרהר אחריה שוב ושוב.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]