מצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם / רפי זברגר
חולין קלב ע''א
הקדמה
היום נדון בדיני מתנות לכהן של זרוע לחיים וקיבה כאשר בהמת בכור התערבה בבהמות שאינן בכור. וכפי שלמדנו לעיל, בכור בהמה פטורה ממתנות אלו, שהרי ''אין קדושה חלה על קדושה''. מכיוון שבכור מוגדרת כבהמה קדושה, וגם למתנות כהונה ניתן לכנותם ''קדושים'' (שהרי ניתנים לכהן), לכן אין דין מתנות כהונה חל על בהמת בכור.
משנתנו כאמור, דנה בשאלת תערובת בכור עם בהמות חולין.
הנושא
בכור שנתערב במאה, בזמן שמאה שוחטין את כולן - פוטרים את כולן, אחד שוחט את כולן - פוטרים לו אחד.
אם כל אחד שוחט בהמה אחת מן התערובות של הבכור עם החולין, הרי שאף אחד מהם אינו מתחייב במתנות כהונה של זרוע, לחיים וקיבה. שכל אחד יכול לפטור את עצמו ולומר שהבהמה שהוא שוחט היא הבכור, והכהן אינו יכול לחייבו לתת מתנות אלו. יש לציין כי בהמת הבכור אינה מתבטלת ברוב הבהמות שאינן בכור, כיוון שהכלל של ביטול הוא רק לגבי איסור הבטל בהיתר. אבל אצלנו מדובר בהיתר (בהמת בכור פטורה ממתנות) המתערבת באיסור (שאר הבהמות חייבות במתנות) ולכן אין ביטול של היתר באיסור (חתם סופר). לכן, חל הכלל של ''המוציא מחברו (הכהן ''התובע'' את מתנותיו) עליו הראיה''. ומכיוון שהכהן אינו יכול להוכיח כי בהמה מסוימת היא הבכור, לכן כולם פטורים.
אך אם בן אדם אחד שוחט את כל הבהמות, הרי שממה נפשך אחת מן הבהמות היא בכור, ורק בה יהיה פטור מלתת מתנות כהונה, ומכל שאר הבהמות יתחייב לתת מתנות כהונה. אמנם הוא יכול לבחור ולהחליט כי הבהמה הגדולה והיקרה ביותר, היא הבכור, וממנה לא יתן מתנות (רש''י).
השוחט לכהן ולעובד כוכבים - פטור מן המתנות.
בהמה של כהן, ובהמה של עובד כוכבים פטורים ממתנות כהונה של זרוע, לחיים וקיבה. למרות שחובת נתינת המתנות חלה על השוחט, אבל אם שוחט שחט עבור הכהן או עבור עובד עבודה זרה, הוא פטור מלתת את המתנות, שכן, החובה נקבעת לפי בעלים של הבהמה.
והמשתתף עמהן - צריך שירשום.
אם הבהמה שייכת למספר אנשים ואחד מהם פטור מלתת את המתנות (כהן או עובד עבודה זרה), הרי שהבהמה כולה פטורה מן המתנות. לכן, השוחט בהמה כזאת, חייב לעשות ''סימן'' על המתנות, כך שכולם ידעו, שיש לו ''סיבה טובה'', מדוע אינו נותנם לכהן, ולא יחשדו כי הוא גוזל מתנות מן הכהנים.
ואם אמר חוץ מן המתנות - פטור מן המתנות.
המשנה ממשיכה במקרה נוסף בו פטורים מן מתנות כהונה: כאשר כהן מכר בהמתו לישראל, ומכר את כל חלקי הבהמה חוץ מהזרוע, לחיים וקיבה. היינו יכולים לחשוב, כי הישראל אולי יתחייב לתת את דמי האברים הללו לכהן, אך המשנה פסקה כי הישראל חייב לתת רק את האיברים עצמם. ומכיוון שהאיברים נשארו ברשות הכהן, לא חלה עליו חובה לתת את דמיהם לכהנים.
אמר מכור לי בני מעיה של פרה והיו בהן מתנות - נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים.
אם אדם קונה את האיברים הפנימיים של הבהמה, הכוללים גם קיבה שיש לתת אותה לכהן, הרי שחובה זו חלה על הקונה, והמוכר אינו חייב להוריד לו מסכום העסקה עקב חובה זו, כיוון שאדם הקונה איברים פנימיים חייב להיות מודע לכך, כי יש עליו חובה לתת לכהן, וזהו חלק מן העסקה. אמנם יש לו ''טובת הנאה'' שיכול להחליט לאיזה כהן לתת את הקיבה.
לקחן הימנו במשקל - נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים:
אבל אם קנה הישראל את האיברים הפנימיים של הבהמה במשקל, כך שהם סיכמו ביניהם ''מחיר לקילוגרם'', במקרה זה הישראל אינו חייב להפסיד את המתנות. שהרי הוא מבקש לקבל כמות מסוימת עבורו. לכן, הוא חייב לתת את הקיבה לכהן, אך יכול לנכות מסכום הקניה את ערך הקיבה ולא לשלם עבורה.
מהו המסר
למדנו היום, כי אם שוחט ישראל בהמה שיש לכהן שותפות בה, הוא חייב לסמן את האיברים הפנימיים הפטורים ממתנות כהונה, כדי שאנשים לא יחשבו שזו בהמה של ישראל החייבת במתנות, והוא אינו נתן את המתנות לכהן.
אנו מכירים את הכלל של ''כל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור''. כלומר, אנו לא רוצים להשאיר מצב, שבו אנשים חושדים באדם לחינם, אפילו חשד רחוק, ואפילו על פעולה הנעשית במקום צנוע ביותר, כמו חדרי חדרים. אדם חייב לעשות את כל ההשתדלות שלו, כדי שאף אחד לא יחשוד כי הוא עשה מעשה אסור. גם אם הוא בטוח במאה אחוזים שעשה מעשה נכון, צודק ומותר. לכן המשנה מחייבת ''לרשום'' על האיברים הפנימיים כי יש לבהמה בעלות מסוימת לכהן, הפוטרת את כל הבהמה ממתן מתנות כהונה.
השתדלות זו חייבת להיות נר לרגלינו בכל מעשה שאנו עושים. לא להסתפק בכך שאנו יודעים כי המעשה ראוי ונכון, אלא לדאוג בכל הכוח ובכל האמצעים שגם כל הסובבים אותנו לא יחשבו כי עשינו מעשה שלא ייעשה.
ונקיים בכך את אמרת שלמה המלך במשלי (ג', ד'): ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
