אפילו עני שבישראל מוציאין מידו

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

חולין קלא

בגמרא מוזכרים שני סוגים של מתנות עניים: א. מתנות שצריך להשאיר לעניים בשדה או בפרדס והם באים ולוקחים לעצמם. ב. מתנות שצריך בעל התבואה או הפירות לתת לעניים. בקשר לשני הסוגים נאמר בגמרא ומובא בהלכה ברורה שנפסק להלכה שגם אם בעל התבואה הוא עני בעצמו, מכל מקום הוא חייב לתת מתנות עניים לאחרים, גם אם הוא בעצמו נזקק והולך לקבל מתנות בשדות או בפרדסים אחרים. בדומה לזה נפסק להלכה בשולחן ערוך בהלכות צדקה (סימן רמח) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לתת צדקה מהכסף שהוא מקבל. כיוצא בזה כותב הט"ז (יו"ד סוף סימן שלא) שהיה מנהג שכאשר חתן היה מתחתן ומקבל נדוניא מאביו ומהמשפחה של אשתו – היו כופים אותו לתת מעשר מתוך כספי הנדוניא לעניים, בדרך כלל לקרובי משפחתו העניים, על פי הדין שיש להקדים את נתינת הצדקה לקרובי משפחה על פני עניים אחרים.

המקורות הללו מראים שכל אדם צריך להיות בבחינת "נותן" ולא רק בבחינת "מקבל". דברים אלו מתאימים למה שכתוב בהקדמה לפירוש הסולם על ספר הזוהר שתפקיד האדם בחייו הוא להפוך את עצמו מ"מקבל" ל"נותן". אכן כשם שהעני הנותן צדקה יודע שהוא לא נותן משלו אלא ממה שהוא קיבל מאחרים, כך גם עשיר הגדול הנותן צדקה צריך לדעת שאינו נותן משלו, אלא מתוך מה שנתן לו הקב"ה, וכך נאמר במדרש (זוטא - שיר השירים פרשה א): "אם נתת צדקה לא משלך נתת אלא משל הקדוש ברוך הוא, שנאמר לי הכסף ולי הזהב (חגי ב' ח'), וכן הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א' כ"ט י"ד)".