מצב ביניים / רפי זברגר

חולין קכז ע''ב - קכח ע''א

הקדמה

היום נעסוק בטומאת איבר ובשר המחוברים באופן חלקי ל"בהמת המקור".
האבר והבשר המדולדלין בבהמה - מטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר.
אבר מן הבהמה שיש בה גידים ועצמות, או בשר ללא גידים ועצמות, אם הם נתלשו מגוף הבהמה אך לא לגמרי, אלא מידלדלים – הם נחשבים לצורך טומאה כ''אבר תלוש'' ומטמאין בטומאת אוכלין, בקיום מספר תנאים:
1. הייתה מחשבה של הבעלים להאכיל איבר או בשר זה. (כיוון שללא מחשבת הבעלים, אין האיבר או הבשר נקראים אוכל).
2. הוכשרו האיבר או הבשר לקבל טומאה אחר שנידלדלו, ע''י אחד משבעת המשקים המכשירים לקבל טומאה (סימן לשבעת המשקים: י''ד שח''ט ד''ם – יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים). 
3. לאחר קיום שני התנאים הראשונים, הם יכולים להיטמא ע''י שרץ או נבלה, ולאחר מכן גם לטמא אוכלים ומשקים אחרים .
נשחטה הבהמה - הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר - לא הוכשרו.
אם נשחטה הבהמה, רבי מאיר מחשיב את דם השחיטה כ''הכשרה לקבלת טומאה'' ואין צריך משקה נוסף להכשרתם. ורבי שמעון חולק וסובר כי דם השחיטה אינו מכשיר ויש צורך בהשקאה נוספת של אחד משבעת המשקים על מנת להכשירם. 
הגמרא מביאה ששה הסברים למחלוקת תנאים זו. ההסבר האחרון, המובא בדף קכ"ח מציין כי הם חולקים האם דם שחיטה באופן עקרוני יכול להכשיר (רבי מאיר), או אינו יכול להכשיר (רבי שמעון). 
לפי רבי שמעון, יש צורך בהכשרה אחרת, שכן דם השחיטה לא הכשירה.
מתה הבהמה - הבשר צריך הכשר.
אם מתה הבהמה, בעוד האיבר או הבשר מדולדלים, אין הם נחשבים כחלק מן הבהמה שהפכה להיות נבלה (כיוון שאנו פוסקים כי ''מיתה עושה ניפול'', ולכן נחשב כאילו האיבר או הבשר נפלו בעוד הבהמה הייתה בחיים, ולכן לא נתנבלו), ומצריכים להכשיר את האיבר או הבשר לקבל טומאה. 
האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבלה - דברי ר' מאיר, ור' שמעון מטהר:
לאור ההסבר לעיל, אנו מבינים את הסיפא של המשנה: היות ו''מיתה עושה ניפול'', ולכן רבי מאיר מחשיב את האיבר כאילו נפל מן הבהמה בחייה, ומוגדר כ''אבר מן החי'', אשר אינו מטמא משום אבר הנחלק מן הנבלה. הגמרא בהמשך מסבירה את ההבדל בין טומאת נבלה ל"טומאת אבר מן החי''.
 

הנושא

הגמרא מדייקת מלשון המשנה בדין הראשון, בדבר טומאת אוכלין של איבר ובשר מידלדלים: 
טומאת אוכלין – אין, טומאת נבלה - לא!
מלשון המשנה שהאיבר והבשר המידלדלים מטמאין טומאת אוכלין, מסיקה הגמרא כי הם מטמאים רק טומאת אוכלין, אך לא מטמאין טומאת נבלה, כמו אבר מן החי שנתלש לגמרי, המטמא בטומאת נבלה. 
מנסה הגמרא להבין באיזה מקרה מדברת המשנה, המטמאת רק מדין טומאת אוכלין ולא מדין טומאת נבלה:
היכי דמי? אי דמעלין ארוכה - אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו.
אם האיבר או הבשר נתלשו, אך הם ''ברי ריפוי'' כך שבסופו של דבר יחזרו להיות חלק מן הבהמה, הרי שאין לטמא אותם אפילו לא בטומאת אוכלין, כמו כל חלקי הבהמה בעודה בחיים.
ואי דאין מעלין ארוכה - טומאת נבלה נמי ליטמו!
ואם מדובר במקרה שאין סיכוי לרפאות את האיבר והבשר – אם כן, יש לטמאות אותם גם בטומאת שרץ כמו כל אבר מן החי. ואם כן, באיזה מצב אנו מטמאים רק טומאת אוכלין ולא טומאת נבלה?
לעולם, דאין מעלין ארוכה, ושאני טומאת נבלה דרחמנא אמר (ויקרא י''א, ל''ז): וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ, טָהוֹר הוּא – עד שיפול.
עונה הגמרא ואומרת כי המשנה עוסקת באבר ובשר שאין להם סיכוי להתרפא, אבל בכל אופן, אנו לומדים בדיני טומאת נבלה לימוד מיוחד מהמילה יִפֹּל כי רק אבר שנפל לגמרי מן הבהמה מטמא בטומאת נבלה, ולא אבר ובשר מידלדלים.
 

מהו המסר

למדנו היום כי ''במצב ביניים'' של אבר ובשר מידלדלים ישנם שני מצבים עם שלשה דינים אפשריים:
1. יש סיכוי לרפאות אותם – דנים אותם כמו בהמה חיה ואינם מטמאים אפילו בטומאת אוכלין.
2. אין סיכוי לרפואתם –
a. לפי סברה פשוטה היינו מטמאים אותם גם בטומאת נבלה, שהרי הם ''כאילו נתלשו לגמרי'' ודינם כנבלה.
b. לפי לימוד מפסוק – אין מטמאין אותם בטומאת נבלה, אלא רק בטומאת אוכלין.
את המקור בפסוק מן התורה ניתן ללמוד בשתי צורות:
1. פסוק מלמדנו את הדין כ''גזירת הכתוב'' ללא הסבר ונימוק המובן לנו.
2. למרות שמקור הדין הוא מלימוד בפסוק, אנו יכולים גם להבין את משמעות הלימוד. ובמקרה שלנו נוכל אולי לומר, כי למרות שהאיבר מוגדר כ''בלתי ניתן לריפוי'' אנחנו לא מגדירים אותו כ''טמא נבלה'' כיון שבסופו של דבר הוא מחובר בחיבור כל שהוא לגוף הבהמה.
אם ניקח את המצב של איבר ובשר מדולדלים כמשל למצב שבו אדם ''אינו מחובר'' למקורות שלו, ונמצא ב''מצב מדולדל'', אך עדיין קשור בצורה זו או אחרת למקורותיו, הרי שגם לאדם כזה יש מספר מצבי משנה:
1. יש סיכוי טוב ''להחזירו למוטב'' – הרי במקרה זה נתייחס אליו ממש כאילו ''נשאר מחובר'' למקורות, למרות שברגע זה הוא כאמור ''מדולדל'' והתנתק בחלקו מכור מחצבתו.
2. ''אין סיכוי להחזירו למוטב'' – זהו סטטוס קשה מאוד להגדרה, אשר כדאי מאוד להתרחק ממנו, אלא רק למקרים קיצוניים מאוד. אבל גם במצב זה, למדנו כי אין להכניסו ולתייג אותו כאילו הוא ''מנותק לגמרי'', אלא להמשיך ולהגדירו במצב ביניים (טמא טומאת אוכלין אך אינו טמא בטומאת נבלה).
אם ילד החליט לנטוש את דרך הוריו, מצב שלצערנו קורה לא מעט בימינו, נשתדל מאוד מאוד שלא להגיע להגדרה ש''אין סיכוי להחזירו למוטב''. אבל גם אם המצב קשה מאוד וכך אנו מגדירים אותו, עדיין נתייחס אליו תמיד כ''מצב ביניים''.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]