הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הביטוי "ואת אמרת"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קל ע"ב

אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן, אמר רבא: תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות

1.
תוספות מסכת חולין דף קל עמוד ב:

אמר רבא גרס ולא גרסינן אמר ליה רבא - דהוה משמע דלרב חסדא דבר ואם כן מאי קאמר לבסוף מדת חסידות שנו כאן הלא כבר שמע התירוץ ולמה חזר ואמר רב חסדא אלא רבא שמע בבית המדרש הקשיא והתירוץ בשם רב חסדא ארישא והשיב להם דארישא לא שייך לשנויי ולא לאותיב מיניה אלא מסיפא הוקשה לרב חסדא ועל זה תירץ רב חסדא וי"ס שכתוב בהן ואמר רב חסדא בוי"ו בסוף מילתיה דרבא וכן משמע דאי לרב חסדא הוה מדבר לא היה אומר ואת אמרת אלא ומר אמר מדת חסידות שנו כאן.

בין שאר דבריו תוס' קובע, שרבא לא ענה ישירות לרב חסדא, כי הוא לא היה פונה אליו בלשון ישירה-חברית "ואת אמרת", אלא היה אומר "ומר אמר" [ולכן אין לגרוס "אמר ליה רבא" אלא "אמר רבא"], ומדובר שרבא שמע מחכם מסויים בבית המדרש שאמר בשמו של רב חסדא.

2.
אם נאמר שאמנן כן, רבא ענה לרב חסדא באופן ישיר נסביר זאת כך: יש הסוברים שרבא היה תלמידו של רב חסדא [למרות שרב נחמן היה בדור ביניהם], ולפי זה מובן שהגמרא מקשה מדברי רבא על דברי רב חסדא, שהרי ניתן לומר שרבא נאמן לרבו – רב חסדא, וכנראה שדבריו נאמרו בהסכמת רב חסדא, ולכן יוצא כאילו הגמרא מקשה מדברי רב חסדא עצמו ["ואת אמרת"] על דבריו שלו עצמו.

3.
אולם אם מדובר שרבא לא דיבר עם רב חסדא [הפרש של 2 דורות] הרי שמתאים פירושו של תוס', שרבא דבר עם חכם אחר, שכנראה היה תלמידו של רב חסדא. אבל ברור שלדעת תוס' רבא חי בתקופת רב חסדא - שהרי שלל את הביטוי "ואת אמרת" מטעם שאינו מכובד ולא מפני שלא יתכן מבחינה הסטורית-כרונולוגית.