סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

דחיית סיפוקים וסדרי עדיפויות בחיים / רפי זברגר

חולין קכב ע''ב -קכג ע''א

  

הקדמה

במשנה הראשונה במסכת למדנו כי עור בהמה אינו מטמא טומאת נבלה. המשנה בדף קכ''ב מסייגת דין זה ומציינת מספר עורות אשר מפאת ''רכותם'' הם נחשבים כבשר ומטמאים. לקראת סוף המשנה, יש הסתייגות להסתייגות: 
וכולן, שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה – טהורין, חוץ מעור האדם. 
כל העורות אשר פורטו בתחילת המשנה המטמאים בטומאת נבלה, אם עיבד את העורות הנ''ל, או שטח אותם על הרצפה, והלך עליהם זמן "המספיק לעבדם", הרי הם טהורים ואינם נטמאים. כל זאת מלבד עור של בן אדם – אשר בכל מקרה נטמא. 
 

הנושא

הגמרא דנה על דין "ההליכה על העורות" שלמדנו זה עתה, ומסיקה מסקנה הלכתית מלשון המשנה: 
הילך – אין, לא הילך - לא!
רק אם הילך על גבי העור השטוח אינו נטמא, אבל אם שיטח את העור ולא הלך עליו, הרי הוא נשאר בטומאתו. על כך מקשה הגמרא מדברי רבי חייא:
והא תני ר' חייא: אוזן חמור שטלאה לקופתו - טהורה?
רבי חייא שנה בברייתא כי אוזן של חמור שהייתה נבלה, אשר ייחדו אותה ''לשימוש אחר של עור'', כמו למשל ''טלאי לקופה'', הרי בעצם מעשה זה הוציא את אוזן החמור מדין טומאת נבלה, והפכו להיות טהור. אם כן, שואלת הגמרא, מדוע אצלנו, כאשר שוטחים את העור, צריך גם ללכת עליו, ולא מספיקה פעולת השטיחה כדי להפקיע אותו מידי טומאה?
טלאה - אע"ג דלא הילך, לא טלאה, הילך – אין, לא הילך - לא.
עונה הגמרא, כי קביעת אוזן החמור להיות "טלאי לקופה", הינו מעשה חשוב כדי להפקיע מידי טומאה, ואין צורך בפעולה נוספת. לעומת זאת, שטיחת העור אינה נחשבת ''לפעולה חשובה'', ולכן צריך להלך על העור כדי להפקיע מידי טומאה, ואם לא הילך - דין טומאה נשאר בעינו. 
כמה כדי עבוד?
חוזרת הגמרא לעיקר הדין של ''עיבוד העור'', ושואלת, מהי שיעור העיבוד המפקיע את טומאה מן העור?
אמר רב הונא אמר רבי ינאי: ארבעת מילין.
עונה רב הונא בשם רבי ינאי, כי יש לעבד זמן הליכה של ארבעה מילין. זמן הליכת מיל של ''אדם בינוני'', הינו שמונה עשרה דקות, אם כן, זמן הליכה של ארבעה מילין הינו שבעים ושתים דקות. לכן, אומר רב הונא כי יש לעבד במשך שבעים ושתים דקות לפחות, כדי להפקיע דין טומאה מן העור. 
לגבל, ולתפלה, ולנטילת ידים - ארבעת מילין.
מביאה הגמרא עוד שלוש הלכות, אשר גם בהן יש דין של זמן ארבעה מילין. 
1. גיבול – אם בעל בית שכר בן אדם, כדי לגבל את העיסה בטהרה, הרי השכיר חייב ללכת, עד ארבעה מילין, כדי להטביל את כליו של בעל הבית, המשמשים לגיבול העיסה. 
2. תפילה – אדם ההולך בדרך, חייב ללכת עד ארבעה מילין כדי למצוא בית כנסת שיוכל להתפלל במנין. 
3. נטילת ידים –
אדם ההולך בדרך, ומבקש לאכול לחם. חייב ללכת עד ארבעה מילין כדי למצוא מקום עם מים, על מנת ליטול ידים לפני סעודתו. 
אמר רב נחמן בר יצחק: איבו אמרה, וארבעי אמר בה, וחדא מינייהו: עבודה.
רב נחמן מביא גרסה אחרת להלכות אלו בשם איבו, שאמר כי ישנן ארבע הלכות הקשורות למהלך של ארבעה מילין, והדין הרביעי הוא ''הדין שלנו'', של עיבוד עורות. 
אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו - אפילו מיל אחד אינו חוזר.
רבי יוסי מסייג את הדין של ארבעה מילין רק להליכה קדימה. כלומר, אם למשל, מחפש מים כדי ליטול ידים, חייב ללכת מהלך של ארבעה מיל אם צועד קדימה בדרך שממילא היה צריך ללכת. אך אם צריך לחזור אחורנית, אין צורך לחזור מהלך של ארבעה מילין, אפילו לא מהלך מיל אינו צריך לחזור.
רב אחא בר יעקב אמר: ומינה - מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר.

מדייק רב אחא בדברי רבי יוסי ואומר, כי אין צורך לחזור מהלך של שמונה עשרה דקות (מהלך מיל), אבל פחות מכך, כן צריך לחזור. כלומר, אם יש לו מים לנטילת ידים, מהלך של שבע עשרה דקות אחורנית, חייב לחזור לשם וליטול את ידיו. 
 

מהו המסר

כך גם נפסק להלכה, כי יש להשתדל, ללכת קדימה עד שבעים ושתים דקות, כדי למצוא מנין או מים לנטילת ידים, או לצעוד אחורנית, זמן של עד שמונה עשרה דקות כדי למצוא מנין או מים לנטילת ידים.
לחשוב על הולכי דרכים, אשר מגיעים למקום מסוים, מחכים בקוצר רוח לסעודה שלהם, אבל הופ – יש לעצור ולחפש מים לנטילת ידים. אם אין מים, הרי יש ללכת קדימה במשך יותר משעה כדי לחפש מים, או אפילו לחזור אחורנית במשך שמונה עשרה דקות כדי למצוא מים. וכן לתפילה במנין.
אנו לומדים מכאן מספר תובנות ומסקנות לחיים:
1. דחיית סיפוקים – הולך בדרכים מאוד מחכה לסעודתו. למרות זאת, קובעת ההלכה כי עליו לעשות מאמץ לא קטן כדי למצוא מים לנטול ידים. יש לדחות את הסיפוק הרגעי של אכילת לחם, ולחכות בסבלנות, עד אשר ימצא מים ליטול ידים. אין זה כל כך קל תמיד, אך זהו שיעור בעבודת מידה של ''דחיית סיפוקים''.
2. סדרי עדיפויות בחיים – ברור ש''יש עניין'' לאכול בזמנים ובמקומות מוגדרים. מנגד, יש ''עניין הלכתי דתי'' של נטילת ידים לפני הסעודה. אנו לומדים מכאן, כי ערך של נטילת ידים גובר על ערך חשיבות התזונה.
ערכים אלו ואחרים, הינם חלק מהמסרים אותם אנו מנסים מאוד להנחיל גם לילדינו. לא פשוט להביא את הילד לידי הכרה בחשיבות ערכים אלו, בה בשעה שהוא רעב מאוד לאחר הליכה מאומצת של מספר שעות בטבע, וכדומה במקרים אחרים. למרות זאת, עליו ללמוד גם לדחות סיפוקים, וגם להפנים את סדרי עדיפויות בחיים, ולהתגבר על ''יצרו הדורש ממנו סיפוקים מידיים".


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר