שיתוף פעולה בין הבוגרים והצעירים / רפי זברגר

חולין קיט ע''ב

הקדמה

למדנו לעיל בגמרא כי ''שומר'' מצטרף לשיעור ביצה, להשלים את השיעור לטמא אוכלים. במאמר זה נדון בשאלת רב אושעיא:
בעי רב אושעיא: שני שומרין מהו שיצטרפו?
האם ניתן לצרף שני "שומרים" כדי להגיע לשיעור של ביצה לטומאת אוכלים. והגמרא דנה בהסבר שאלת רב אושעיא ומגיעה למסקנה בהסבר השאלה:
רב אושעיא שומר אוכל שחלקו קמיבעיא ליה.
שאלתו של רב אושעיא מתמקדת במקרה שהיה שומר שהצטרף לשיעור ביצה כדי לטמא את האוכל, ולאחר מכן חילקו את השומר לשנים. לפי רש''י חילקו, לא רק את השומר אלא גם את האוכלים, כך שלאחר החלוקה יש לנו בכל חלק, אוכל ושומר פחות משיעור ביצה. שואל רב אושעיא, האם הם מצטרפים? והגמרא מסבירה מיד את צדדי הספק: 
כיון דהאי לא מגין אהאי, והאי לא מגין אהאי - לא מצטרפת, או דלמא, כיון דהאי מגין אדידיה, והאי מגין אדידיה מצטרפין? 
כיוון שכל ''שומר'' אינו מגן על האוכל של החלק השני הם לא יצטרפו זה לזה, או שמא, מכיוון שבסופו של דבר, כל חלק מגן על האוכל של עצמו, ואנו מחשיבים את השומר להיות אוכל ממש, אולי גם יצטרף לשומר והאוכל של החלק השני?
 

הנושא

נדון באחד הניסיונות בגמרא לפשוט את שאלתו של אב אושעיא:
תא שמע: דתנא דבי רבי ישמעאל (ויקרא, י''א, ל''ז): וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ, טָהוֹר הוּא, 
כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה: חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן.
הפסוק הנ''ל מדבר על טומאת אוכלים על ידי נבלה, ומשתמש בלשון זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ. מכאן לומדת הגמרא, כי גם זרעים מקבלים טומאה ''כדרך זריעתם''. חיטה, שעורה או עדשים כשהם בתוך קליפתם. והרי אין בכל גרגיר של חיטה / שעורה / עדשים שיעור של כזית, הרי למדנו שמצרפים כמה שומרים עם אוכליהם לכדי שיעור טומאה.
יש להוסיף כאן את הערתו של רש''י: והוא הדין לאוכל שחלקו. כלומר, כמו ששני השומרים מצטרפים לשיעור טומאה, כך שני חלקים של אוכל מצטרפים, ובכך פשטנו את ספקו של רב אושעיא. 
כדאמר רב אחא בריה דרבא: בקולחא ומשום יד, הכא נמי - בשדרה ומשום שומר.
דוחה הגמרא את ההוכחה לאור דברי רב אחא, בנו של רבא, אשר צוטט לעיל בהסבר משנה במסכת עוקצין, כי מדובר שם ב''קלח'' אחד המהווה שומר לכל הגרעינים, כך אצלנו, נוכל לומר כי מדובר ב''שדרה'' של שיבולת המכילה מספר גרעינים אשר ''שמורים'' על ידי אותה שדרה, ואם יפול גרגיר אחד מתוך השיבולת, כולם ילכו בעקבותיו ויפלו גם כן. לכן, אין להוכיח מכאן, על שני חלקי שומר, כפי שרב אושעיא שאל בספקו. 
בשלמא עיליתא צריכי לתתיתא, אלא תתיתא מאי צריכי לעיליתא?
דוחה הגמרא את הדחיה ואומרת, כי יש הבדל בין השורות של החיטין העליונות, אשר ''נשענות'' על השורות התחתונות, ולכן הם ''זקוקות'' להן, ויש לדונם כיחידה אחת. לבין השורות התחתונות שאינן ''נשענות'' על השורות העליונות, ואינן ''זקוקות'' להן, ובכל אופן אומרת הברייתא שהן מצטרפות לעליונות (אין חילוק בברייתא בין עליונות לתחתונות).
בחד דרא.
עונה הגמרא כי ניתן להעמיד את הברייתא בשורה אחת בלבד, כך שכל חיטה ''זקוקה'' לחברתה, ואם אחת נופלת גם האחרות תיפולנה, ולכן הן מצטרפות. אבל מכאן אין פשיטות לספקו של רב אושעיא. 
 

מהו המסר

לשון דחיית הגמרא בשלמא עיליתא צריכי לתתיתא, אלא תתיתא מאי צריכי לעיליתא מלמדת משהו יותר כללי ביחס שבין שתי קבוצות. השורה התחתונה מסמלת את ''הקבועים'', ''הוותיקים'' ו''החזקים'' יותר. שורה זו יושבת לה למטה מכול השורות, ''חשה בנוח ובבטחה'' ואינה זקוקה לשום צורך מן השורות העליונות. לעומתה, שורות העליונות יותר, נוכל להמשילן לקבוצות ''צעירות'', ''חדשות'' ופחות חזקות מן השורות התחתונות. אם כן למדנו כי השורות התחתונות ''יכולות להסתדר'' לבדן, ''ללא סיוע ועזרה מלמעלה'', אך העליונות "זקוקות לתמיכה וסעד" של השורות התחתונות.
אם נמשיך ונצעד בנתיב משל זה, נוכל לומר גם כי בדרך כלל, אחים בוגרים במשפחה, הינם החזקים, הקבועים, העצמאיים יותר, וזקוקים פחות לסיוע של אחיהם הקטנים מהם. לעומת זאת, האחים היותר קטנים, הינם לא פעם ''שבריריים'' יותר, פחות עצמאיים ושמחים לקבל את עצתם וסיועם של אחיהם הבוגרים.
כדאי לנו כהורים, להכיר בעובדה זו, ולנתב את ילדינו לפעול ביחד ובשותפות, כך שהבוגרים יתנו כתף ותמיכה לצעירים יותר, וכולם ביחד יגיעו להישגים יפים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]