אמאי תעביד הכי
חולין קי ע"א
"בסורא לא אכלי כחלי, בפומבדיתא אכלי כחלי; רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו, אזל איהו - נקטינהו אכלינהו, אייתוה לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: אמאי תעביד הכי? אמר ליה: מאתרא דרב יהודה אנא, דאכיל. אמר ליה: ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר ליה: חוץ לתחום אכלתינהו. ובמה טויתינהו? אמר ליה: בפורצני; ודלמא מיין נסך הויא? אמר ליה: לאחר שנים עשר חדש הוו; ודלמא דגזל הוה? אמר ליה: יאוש בעלים הוה, דקדחו בהו חילפי".
למה כל כך השתדל רב חסדא שוב ושוב למצא פגם בהנהגת רמי בר תמרי. ולמה לאחר שהשיבו תשובות כהלכתן אמר לו: (בעמוד ב) "חזינא לך דחריפת טובא", הרי רק עשה כדין ואיזו חריפות יש כאן?
אלא שמבואר בסוגיות (ברכות דף יז ע"ב; פסחים דף נא ע"ב ודף נה ע"א) שמותר לנהוג כמנהג מקומו כאשר אין הדבר מעורר מחלוקת בעיני הרואים, כגון שבטל ממלאכתו – "מימר אמרי: כמה בטלני הוי בשוקא". לפיכך אפשר שבאמת רמי בר תמרי לא עשה ככל הפרטים שאמר, וכל תשובותיו לרב חסדא רק באו להראות שמכך שראוהו אוכל אין ראיה שנהג בפניהם שלא כמנהגם, שהרי תשובותיו סדורות ומוכנות. ורב חסדא ניסה להראות שיצליח להוכיח בחריפותו הידועה (עירובין דף סז ע"א) שרמי נהג שלא כמנהג המקום, וענהו רמי שלא יזלזל במנהג מקומו ובחריפות אנשי מקומו, שהנה חריפותו רבה יותר וכל תשובותיו סדורות.
