שמחה והתלהבות / רפי זברגר

חולין קו ע''א

הקדמה

למדנו אתמול כי יש שלושה סוגי נטילת ידים בסעודה: אחת לפני הסעודה, אחת בתוך הסעודה ואחת לפני ברכת המזון. היום נדון במאמרנו על טעם נטילת ידים לפני הסעודה. 
 

הנושא

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד: משום מצוה.
רב אידי בר אבין מביא שני טעמים בשמו של רב יצחק לנטילת ידים לפני הסעודה:
1. מפני סרך תרומה. כדי להבין זאת נקדים מספר הקדמות:
a. דבר הנוגע בטומאה ברמה מסוימת, הופך להיות טמא ברמת טומאה נמוכה יותר. למשל אדם הנוגע במת שהוא אבי אבות הטומאה הופך להיות אב הטומאה. ואם אב הטומאה נוגע באחר, הרי שהאחר הופך להיות ראשון לטומאה.
b. הטומאה ''הקלה'' ביותר בחולין הוא שני לטומאה, אשר אינו יכול לטמא חולין ולהפוך אותו לשלישי לטומאה.
c. בניגוד לסעיף הקודם. תרומה נטמאת משני לטומאה, ונהפכת להיות שלישי לטומאה.
d. חכמים גזרו על ידים שלא נטלו אותם, להיות ברמה של שני לטומאה.
לאור זאת גזרו חכמים על כולם גם ליטול ידים לפני הסעודה, כדי ''להרגיל את הכוהנים" ליטול ידים לפני שהם נוגעים
בתרומה.
2. משום שנטילה זו מהווה מצווה.
מאי מצוה?
מיד שואלת הגמרא, מה משמעות ומה מקור מצווה זו?
אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים.
מסביר אביי כי המצווה לשמוע ל...דברי חכמים אשר קבעו הלכה זו.
טעם זה לכאורה אינו מסביר מדוע תיקנו חכמים נטילה, אלא טוען כי לאחר שתיקנו חכמים נטילה משום הסיבה הראשונה (סרך תרומה), אזי מוטלת עלינו חובת ציות לדבריהם.
תוספות מסביר כי סיבת התקנה הינה ''משום נקיות'' – כדי לברך ברכת המזון בצורה נאה ומכובדת. ויש כנראה להסביר כי זאת "המצווה" - להיות נקיים לקראת ברכת המזון.
רבא אמר: מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך.
רבא מצמצם את קביעת אביי ''מצווה לשמוע דברי חכמים'', ל-''מצווה לשמוע ולקיים את דבי רבי אלעזר בן ערך".
והגמרא מיד ממשיכה ומצטטת את דברי רבי אלעזר בן ערך.
דכתיב (ויקרא ט''ו, י''א): וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם - אמר רבי אלעזר בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה.
המילים וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם מהווים אסמכתא לקביעת חכמים כי יש ליטול ידים לסעודה.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי משמע? דכתיב: וידיו לא שטף במים, הא שטף טהור. הא טבילה בעי! אלא הכי קאמר: ואחר שלא שטף טמא.
רבא מסביר לרב נחמן, כי משמעות הפסוק ממש מביאה אותנו להלכת נטילת ידים. שהרי ניתן להסיק מן המילים וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם, כי אם אמנם שטף במים הרי הוא טהור, וזה אינו נכון, שהרי אין להסתפק בשטיפה במים לגבי טמא זב (זה הנושא המדובר בפסוקים אלו). אלא על כורחך המילים הללו מלמדות על חיוב נטילת ידים.
יש להעיר כי למרות הכל, אין זה דין דאורייתא, כפי שלכאורה ניתן היה להבין מתוספת זו של רבא. הלכה זו אינה אלא בגדר אסמכתא, וכוונת הפסוק באמת לטבילה, למרות שמדברת בלשון שטיפה.  
 

מהו המסר

למדנו בדברי התוספות שצוטטו לעיל, כי יש ''מצווה'' לשמור על נקיות. אנו מדברים כאן על נקיות פיזית לאחר הסעודה, מן האוכל שאולי נפל עלינו או על בגדינו. יש להסיר את הלכלוך, הזוהמה, ורק אחר כך לפנות לבורא עולם ולהודות ולשבח על כל הטוב שאנו מקבלים ממנו.
''מצווה'' זו נכונה ב''לכלוך פיזי'' כמתואר לעיל, אך גם ב''לכלוך רוחני''. כדי לבוא לבורא עולם, לעמוד ולשבח, להודות ולבקש בקשות, אנו חייבים ''להיות ראויים'' לכך. בין היתר יש להסיר מאתנו כל מיני מחשבות לא טובות, כוונות שאינן רצויות, וכל מרעין בישין אחרים. זו גם סיבת ההלכה, אשר מקורה במסכת ברכות (ל''א.): כי אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.
כך גם רצוי להגיע לכל עשייה ופעולה שאנו מבצעים – לא מתוך קלות ראש ועצבות, אלא מתוך שמחה והתלהבות.


ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]