תשובה טמונה (כמעט) בגוף השאלה / רפי זברגר

חולין סח ע''ב - סט ע"ב

הקדמה

במשנה הראשונה בפרק למדנו על דין ''חיתוך איברים'' בגוף הבהמה לפני שחיטה:
חותך מעובר שבמעיה - מותר באכילה.
ברישא למדנו על עובר של בהמה המקשה ללדת, אשר הוציא את ידו, כנראה מתוך קשיי הלידה. 
בסיפא מדובר על ''הקדמת תרופה'' של בעל הבהמה או השוחט, המבצעים פעולה אשר נועדה להקל על תהליך השחיטה לאם ולעובר - חותכים חלקים מהעובר. אם השאירו את החלקים בתוך גוף האם – שחיטת האם מכשירה את העובר וכל חלקיה בתוכה. אין חלקים אלו נחשבים ל''אבר מן החי'', שכן, אינם יצאו מגוף האם, ולכן כאמור, מותרים באכילה. 
מן הטחול ומן הכליות - אסור באכילה.
אם השוחט או הבעלים חתך איברים של הבהמה הנשחטת (לא של העובר), למרות שמדובר בחלקים שחסרונם אינה מטריפים את הבהמה, כמו טחול וכליה, הרי שחלקים אלו נאסרו באכילה מדין ''אבר מן החי''. 
הסיבה: ההיתר של איבר בתוך גוף הבהמה, הוא רק לאבר של העובר, כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, ולא לאיבר של הבהמה הנשחטת. 
זה הכלל דבר שגופה – אסור, ושאינה גופה - מותר:
מסיימת המשנה בכלל הקובע כי אם חתכו מגוף הבהמה השחוטה (''דבר שבגופה'') – נאסרים חלקים אלו. 
ואם נחתכו איברים שלא בגוף האם, אלא בגוף העובר – הרי זה כשר ומותר.
 

הנושא

המשנה השניה בפרק, עוסקת בחיתוך אברי בכור בהמה, הקדוש מרחם אמו. 
המבכרת המקשה לילד - מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים.
כדי להקל על האם את לידת בכורה, חותכים איברים פנימיים של העובר בתוך גוף האם. פוסקת המשנה, כי ניתן להוציא איברים אלו ולהשליכם לכלבים, ללא חשש להפקעת קדושת בכור. 
יצא רובו - הרי זה יקבר, ונפטרת מן הבכורה:
אבל אם כבר יצא רוב הבהמה (זרקו חתיכות שהיוו את רוב העובר), יש לקבור את החלקים הנותרים, שכן, יציאת רוב העובר מבטן האם, קובעת לבהמה אשר נולדה, דין "בכור'', ולכן יש איסור לזרוק את שאר אברי הבכור, אלא יש לקוברם. 
עקב קביעת דין (שאריות) העובר כבכור, ממשיכה המשנה וקובעת כי הבהמה שתיוולד לאחר זמן לאותה אמא, לא תיקרא בכור, שהרי היא ''אינה פותחת את רחמה של האם" (אינה פטר רחם). 
רמב''ן שואל, כיצד ניתן לחתוך את האיברים הנותרים, לאחר שיצאו רוב האיברים, ונקבע דין בכור על העובר. והרי יש איסור להטיל מום בקודשים? 
לאור שאלה זו, מעמיד הרמב''ן את המשנה כשהעובר כבר מת, ואז אין איסור להטיל מום בקדשים מתים. 
 

מהו המסר?

ישנם בגמרא אוקימתות רבות, בדרך כלל להסברת משנה קשה. הרבה מאוד מקרים, אוקימתות אלו נראות די רחוקות מן המציאות, וקשות להבנה.
לעומת זאת, בהסברו של הרמב''ן, נראה כי האוקימתא שהוא מעמיד את המשנה, נשמעת הגיונית מאוד, עד כדי שהיא נראית הפשט הפשוט של המשנה. שהרי מדובר במשנה בהוצאת רוב חלקי העובר ממקומם, עובדה אשר קובעת לעובר זה דין בכור. לכן נראה על פניו, שאם הוצאנו את רוב האיברים של העובר, ניתן לומר כמעט בוודאות שהעובר לא נשאר בחיים, ולכן אומר הרמב''ן, כי ניתן לחתוך גם את שאר איבריו, למרות היותו בכור.
זו דוגמא קלאסית של קושיא, שלאחר ששומעים את התשובה עליה, היא נראית ממש פשוטה וברורה.
כמה פעמים בחיים, אנו מקשים קושיות, שאם היינו חושבים מעט, ומבררים את הסוגיה לעומקה, היינו מגלים כי התשובה בעצם טמונה בתוככי השאלה. אין צורך ''להפליג למחוזות רחוקים'', אלא פשוט לבחון היטב את המצב, ולהבין כמעט לבד, מהי התשובה לשאלה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]