הצלבת נתונים / רפי זברגר

חולין נט ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף נ"ט: כי סימני העוף לא נאמרו.
בניגוד לסימני בהמות כשרות, וסימני דגים כשרים אשר נקבעו בתורה, סימני עופות לא נכתבו בתורה. המשנה שם המשיכה ואמרה כי חכמים קבעו מספר סימנים לעופות טמאים או כשרים:
1. כל עוף הדורס טמא.
עוף אשר תופס את ''קרבנו'', מגביה אותו מן הקרקע ואוכל - נקרא ''עוף דורס''. 
2. כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף טהור.
שלשה סימנים יש לעופות טהורים:
a. קיום ''אצבע יתירה'' לעוף - אצבע המופנית לכיוון הפוך משאר האצבעות (רש''י), או אצבע גדולה יותר משאר האצבעות (רמב''ן).
b. קיום זפק – הוא כמו כיס, המכיל את האוכל של הבהמה, בדרכו מן הוושט אל קורקבן (קיבת העוף).
c. ניתן לקלף בקלות את הקליפה הפנימית של הקורקבן.
3. רבי אלעזר בר' צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא
רבי אלעזר מוסיף עוד סימן טומאה (לסימן הראשון של ''עוף דורס''): אם העוף אשר עומד על חוט, מחלק את אצבעותיו, שתים לכאן ושתים לכאן.
במאמר זה נדון בסימן הראשון לעיל הקובע כי כל עוף דורס הינו טמא. 
 

הנושא

ולא? והתניא (ויקרא, י''א, י''ג): וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם: אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה. 
שואלת הגמרא על קביעת המשנה, כי סימני העוף לא נאמרו בתורה, מפסוק המתחיל לפרט את העופות הטמאים, ומזכיר את הנשר כעוף הטמא הראשון. ולומדת הברייתא: 
מה נשר מיוחד, שאין לו אצבע יתרה, וזפק, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל – טמא, אף כל כיוצא בו טמא.
אומרת הגמרא כי ניתן ללמוד ''בניין אב'' של סימני עוף טמא מנשר. הנשר הינו עוף שאין לו אף אחד מן הסימנים שהוזכרו במשנה, כסימנים לעוף טהור: אין לו אצבע יתרה, אין זפק, לא ניתן לקלף בקלות קליפה פנימית והוא דורס ואוכל. אם כן, קובעת הברייתא, כל עופות שהן דומות לנשר בסימנים אלו, הינו עוף טמא. 
תורין, שיש להן: אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף, ואין דורסין ואוכלין – טהורין, אף כל כיוצא בהן טהורין.
ומנגד, אנו לומדים בתורה על תורים, שהם עופות הכשרים אף להקרבה על המזבח בבית המקדש, ולהם יש ארבעה סימני טהרה הופכיים לסימני הטומאה: קיום אצבע יתירה, קיום זפק, קורקבן נקלף בקלות, ולא דורסים עופות אחרים. ומכאן ניתן ללמוד ''בניין אב'' לכיוון השני של טהרה, כי כל עוף שיש לו סימנים אלו הינו טהור. 
אם כן, שואלת הגמרא, הרי למדנו מן התורה (בניין אב) את סימני הטומאה והטהרה של עופות. 
רש''י מקשה על הברייתא: ואע"ג דקשיא סיפא לרישא, דרישא מכשר אפילו בחד סימן, וסיפא לא מכשר עד דאיכא כולהו.
הדיוק מהרישא סותר את הדיוק מהסיפא: הדיוק מהרישא מלמד כי רק עוף שיש ארבע סימני טומאה טמא, אבל אם יש לו אפילו רק סימן טהרה אחד – טהור. לעומת הדיוק מהסיפא, שם למדנו כי רק אם יש ארבע סימני טהרה – טהור, אבל אם יש סימן טהרה אחד, או שניים, או אפילו שלשה סימני טהרה – טמא. 
עונה רש''י: רישא דוקא, וסיפא לקמן מפרש לה:
הדיוק מהרישא הוא הדיוק הנכון, כלומר, מספיק שיש סימן טהרה אחד כדי לטהר את העוף (בתנאי שהוא לא אחד מעשרים וארבע העופות הטמאים). ואת הסיפא תסביר הגמרא בהמשך. 
אמר אביי: לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
אביי עונה על קושיית הגמרא מהברייתא ומסביר, כי לשון המשנה "סימני העוף לא נאמרו", הכוונה לא נאמר במפורש בתורה, אלא רק נלמדו ע''י חכמים (בלשון הגמרא: סופרים). 
ממשיכה הגמרא ומביאה מימרא המחזקת את הדברים אשר למדנו בפירוש רש''י לעיל: 
תני רבי חייא: עוף הבא בסימן אחד – טהור, לפי שאין דומה לנשר. נשר דלית ליה כלל - הוא דלא תיכול, הא איכא דאית ליה חד – תיכול. 
ואמנם כך למדו בבית המדרש של רבי חייא, כי עוף שיש לו רק סימן אחד, כבר הופך להיות טהור (אם אינו אחד מעשרים וארבע עופות טמאים, אשר לחלקם יש חלק מסימני טהרה).
 

מהו המסר?

למדנו היום אופן ''לימוד כפול'': סימני טומאה מנשר וסימני טהרה מתורים. אם היינו לומדים רק מנשר, הרי שלא היינו יודעים שדווקא סימנים אלו יוצרים טומאה, ניתן היה לחשוב שאולי סימנים אחרים כמו קיום נוצה וכדו' מהווים את סימן הטומאה. וכן, אם היינו לומדים רק מתורים, לא היינו יודעים ''לסמן'' את ארבעת הסימנים, כסימני טהרה (תוספות הראש).
הלימוד המשותף של נשר ותורים, בה מצאנו ''סימנים חופפים'' בשניהם, פעם לטהרה, והפוך לטומאה, הם אלו אשר הביאו אותנו למסקנה כי אלו הם סימני טהרה, וההופכי שלהם מהווים סימני טומאה.
נוכל ללמוד מכך, לא למהר להסיק מסקנות. לא מספיק לראות ''מקור אחד'' כדי להסיק ממנו מסקנות, אלא יש לבחון מספר מקורות, ולפעמים יש גם ''להצליב נתונים'', לנתח את כולם יחדיו ורק אחר כך להסיק מסקנות.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]