שימוש במשאבים קיימים / רפי זברגר

חולין נח ע''ב

הקדמה

הגמרא דנה בדפים אלו בסימנים של טריפת עופות או בהמות. למשל, למדנו בדף נז: כי שמוטת ירך בעוף – טריפה. 
כלומר, אם ירך של בהמה ''יצאה ממקומה'' ונשמטה מגוף הבהמה, אזי אנו מטריפים אותה. 
היום נדון על "מספר לא נורמאלי" של רגליים או ידיים (רגליים קדמיות) בבהמות. 
 

הנושא

תנן התם (בכורות מ.): בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלש - הרי זה מום.
יש חובה לתת את בכור בהמה לכהן, אשר מקריבה ואוכל את בשרה רק בירושלים. אם יש מום בבהמה, הכהן אינו מחויב לאוכלה בירושלים, ויכול לאוכלה בכל מקום. המשנה הנ''ל מגדירה שאם יש רגל יתירה, או חסר רגל אחת, הרי זו בהמה בעלת מום, לגבי דין בכור. 
אמר רב הונא: לא שנו אלא שחסר ויתר ביד, אבל חסר ויתר ברגל - טרפה נמי הויא.
רב הונא מסייג את דין המשנה רק לידיים (רגליים קדמיות), כך שאם יש יד אחת או שלש ידיים – הבהמה בעלת מום ומותר לאכול את בשרה בכל מקום. אך אם חסרה רגל או יש רגל יתירה, הרי הבהמה מוגדרת כטריפה, ואז כמובן אסור לאוכלה בכלל. 
מאי טעמא? כל יתר כנטול דמי.
הגמרא מבינה את דינו של רב הונא ברגל חסרה, שהרי אז מובן דין הטריפה, בגלל חסרון איבר. אך שואלת הגמרא: מדוע כשיש רגל מיותרת, אנו גם דנים את הבהמה כטריפה, הרי יש לה שתי רגליים ''כמו שצריך'' + תוספת מסוימת?
הגמרא עונה כי יש כלל : ''כל יתר כנטול דמי'', המשווה דין איבר נוסף, לדין איבר חסר, וכשם שאם יש איבר חסר אנו מטריפים את הבהמה, כך גם מטריפים כשיש איבר יתר. 
נלמד את הסברו של רש''י לכלל זה: יתר אחד כחסר אחד, והויא כבעלת רגל אחד וטרפה, דהויא כשמוטת ירך בבהמה: 
רש''י מסביר כי יש כאן ''פעולת קיזוז'' בין האיבר המיותר, לאחד מהאיברים התקינים, ולאחר קיזוז זה נשארנו כביכול עם איבר אחד בלבד, ופסול הטריפה הוא מדין ''שמוטת ירך בבהמה'', כפי שהזכרנו בהקדמה. 
ההיא חיותא דהוה לה תרתי סניא דיבי, אייתוה לרבינא וטרפה מדרב הונא.
הגמרא מביאה מספר מקרים המאששים את הכלל שלמדנו זה עתה ''כל יתר כנטול דמי''. נתאר את המקרה הראשון:
חיה אשר היה לה שני מעי עיור. הביאו את הבהמה לפני רבינא, והוא הטריפה, על סמך דינו של רב הונא והכלל שלמדנו. 
על פי החישוב של רש''י שלמדנו זה עתה, גם במקרה זה מקזזים את המעי המיותר עם המעי הקיים, ו"התוצאה ההלכתית" שאין בבהמה זו אף מעי עיור, ולכן מטריפים אותה. 
ואי שפכן להדדי - כשרה.
מסייגת הגמרא את דינו של רבינא, וקובעת שאם שני האיברים ''נשפכים אחד לתוך השני'', הרי שאנו מגדירים אותם כאיבר אחד, וממילא אין להטריף את הבהמה. 
 

מהו המסר?

מהי סברתו של רש''י? מדוע אם יש רגל יתירה, יש לקזזה עם רגל קיימת. ניתן להסביר במספר אפשרויות (מתוך מאמר של הרב אברהם סתיו, בית מדרש וירטואלי vbm):
1. הרגל הנוספת, ''נוטלת כוחות'' מאחת הרגליים הרגילות. ולכן אנו לא מחשיבים שתי רגליים, שכן, אף אחת מהן לא מתפקדת בתפקוד מלא. כלומר, תוספת, לא רק שאינה מועילה אלא אף מזיקה ו''מחבלת''. (מהר"י ווייל)
2. הלכה למשה מסיני, כי איבר יתר פסול ופוסל גם איבר רגיל (מרדכי, חולין תרל''ו).
העיקרון העומד מאחורי ההסבר הראשון של רש''י, מלמד אותנו כי "כוחותיו הרגילים" של האדם וגם של הבהמות, הינם כוחות מוגבלים ותחומים. אם אנו מוסיפים ''כלים'' יש למצוא להם גם ''משאבים''. במקרה שלנו, נוסף רגל לבהמה, אם לא הוספנו ''כוחות'' לבהמה, הרי שגם הקיים יעבוד פחות טוב.
יישום עיקרון זה בחיים מעשיר אותנו בתובנות ביחס להטלת מטלות על ילדינו, חניכינו, תלמידינו וכן הלאה.
כהורים ומחנכים אנו שואפים להכניס ולהחדיר להם עוד ועוד כלים חדשים וישנים, כדי להעשיר אותם בידע, במדע, דרך לחיים וכן הלאה. בד בבד עם שאיפה זו, יש לבחון האם קיימים מספיק ''משאבים'' להשתמש באותם כלים. אם אין מספיק משאבים, כדאי מאוד לא להעמיס בכלים חדשים, אשר ''ילכו לאיבוד'' ולא יבואו לידי מימוש תועלתי ויעיל.
לפעמים כדאי להסתפק בשמירת הקיים, ע''י תגבור ושכלול הכלים המוכרים והידועים, וכך להגדיל את התפוקות, מבלי "לזעזע" את כל המערכת.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]