גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קמ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף נט ע"ב

בענין חיות שבים - האם הם ניתרים בסנפיר וקשקשת

"סימני דגים מפורשים בתורה, כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור, וסנפיר הוא ששט בו, וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו" (לשון המחבר ביו"ד סי' פג ס"א). פרטי דיניהם מבוארים בפירקין (נט ע"א, וכן בדפים סו-סז). ויש לדון אודות החיות והבהמות שבים - האם גם הם ניתרים בסנפיר וקשקשת.

וכך כותב ה'פרי חדש' (סי' פג סק"ד): "ודע דכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, כדאיתא בפרק העור והרוטב (קכז ע"א), וכל מה שנמצא בים, בין הדגים שאינם בעלי קומה, ובין אותם שהם בעלי קומה שיש להם רגלים, שהם בהמות וחיות המים, כולם דינם שוה שאם נמצא להם קשקשת שהם טהורים". ומביא כמה הוכחות לדבריו, והן: מהא דאיתא (ע"ז לט.): "אמר אביי האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר" וכו', וכן מהא דמצינו שדג ששמו שיבוטא מותר באכילה, כדאיתא (שבת קיט.): "רבא מלח שיבוטא" - לכבוד שבת, וכן (חולין קט:): "מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא שרא לן כבדא... חזיר מוחא דשיבוטא", ודג הנקרא 'שיבוטא' הוא עז הים (עי' תוס' ע"ז שם ד"ה וסימניך).

עוד הוכיח כן מדברי ה'תורת כהנים' (שמיני ד, ד) שדרשו מהפסוק (ויקרא יא, י): "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם", שמוסבות על חיות שבים: "ומכל נפש חיה" - "חיה זו חית הים, הנפש להביא את הסירני", וסירני הוא מין שבים הדומה לצורת אדם - שחציו העליון הוא דמות אשה וחציו התחתון הוא דג (עי' ערוך ערך סרני), נמצא שהפסוק כולל כל הבריות שבים, ועל כולם אמרה התורה שאם אין להם סנפיר וקשקשת "שקץ הם לכם", מכלל שאם יש להם סנפיר וקשקשת - טהורים הם (ע"ע שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קב).

מאידך הביא שמלשון הרמב"ם משמע שאינם ניתרים בסנפיר וקשקשת, דהנה הרמב"ם הביא שני פסוקים נפרדים לאיסור אכילת דגים טמאים ואיסור אכילת חיות שבים. באכילת דג טמא כתב (פ"ב מהל' מאכ"א ה"ד): "...האוכל כזית מדג טמא לוקה, שנאמר 'ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו', ועבר על עשה שנאמר (דברים יד, ט) 'כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו', מכלל שמי שאין לו סנפיר וקשקשת לא יאכל". ואילו לענין שאר בריות הים כתב (שם הי"ב): "האוכל כזית משרץ המים לוקה מה"ת, שנאמר (ויקרא יא, מג) 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם', הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים, אי זהו שרץ המים: אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והבריות הגדולות ביתר שהן חיות הים, כללו של דבר: כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן" (עי"ש ב'מגיד משנה'). ולפי זה הפסוק: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם", אינו מדבר מחיות הים, ואם כן אין בהן ההיתר של סנפיר וקשקשת, כי באותו פסוק שהביא הרמב"ם לא כתוב שניתרים בסימני כשרות.

הפר"ח הרבה לתמוה על הרמב"ם בזה, ויסוד תמיהתו הוא, כי "אין ספק בדבר, שלא יש שום הפרש בין הדגים לחיות, וכולם נקראים שרץ המים, וכן בבריאתן כתיב (בראשית א, כ) "ישרצו המים שרץ נפש חיה" ושרץ נקראים דגים, ונפש חיה הם חיות הים", והיינו, כי הסברא פשוטה היא, שהם מין הדגים ושרץ המים, ועל כולם אמרה התורה סימני הכשרות בסנפיר וקשקשת. אכן, ה'פרי מגדים' (יו"ד סי' פג מ"ז סק"ב) כתב שאין שום הוכחה בדעת הרמב"ם לאסור דגים כאלו כשיהא להם סנפיר וקשקשת, וכל דברי הרמב"ם אינם אלא שיש לאו ואיסור אחר, אמנם, גם דגים אלו ניתרים בסימני כשרות הדגים, שהרי הם נחשבים ממין הדגים, והיתר הסימנים גם עליהם נאמר.

לעומתם מצינו כמה אחרונים שהחזיקו בשיטת הרמב"ם להלכה (עי' 'ערוך השלחן' יו"ד סי' פג ה-יד), וכן כתב להלכה בשו"ת 'הלכות קטנות' (להגר"י חאגיז, ח"א סי' רנה וח"ב סי' ה) מדעת עצמו, וכתב בנימוק הדברים, כי מאחר שנבראו לו כלים שלא נבראו לשום דג, לפי שאינו צריך להם, מכלל שזה יוצא ליבשה, וישנם מהם מינים שאם רוצים לצודם הם בורחים ליבשה, והיינו, שאינם נחשבים ממין הדג, כי נועדו לצאת ליבשה, ועליהם לא אמרה התורה ההיתר של סימני סנפיר וקשקשת. נמצא א"כ שיש כאן מחלוקת יסודית, אם בריות אלו הם ממין הדג או לא.
ומה שהביא הפר"ח מחמור ושור הים, כתב ה'ערוך השולחן', שצורת דגים להם, ורק שמות ניתנו להם כשמות הבהמות, אבל אין צורתם כבהמות כלל, ואינם בעלי קומה עם ידים ורגלים, ומה שהביא מדג שיבוטא, יתכן שאינו עז הים, כי רש"י כתב בכל המקומות שנזכר בש"ס שיבוטא - שהוא דג (רק בתוס' הנ"ל כתוב שהוא עז הים).

והנה בעל התוס' יו"ט בספרו 'מעדני יו"ט' (על הרא"ש בפירקין סי' סז אות ה) נשאל מפי "החכם מוהר"ר אהרן רופא נר"ו" אודות דג הנמצא בים הספרדי הנקרא "שטינקס מרינס", שיש לו ד' רגלים כחיה וכבהמה, ויש לו קשקשים ואין לו סנפירים. לא נאריך כאן בתוכן שאלתו (עי"ש בארוכה, וע"ע בפר"ח שם, תבואות שור על חולין בסוגיין, ועי' בארוכה בספר 'שיח יצחק - ילקוט אליעזר' ח"ב שי"ל בקרוב). אכן, בעיקר הדבר שיטתו היא שבריות אלו ניתרין בסנפיר וקשקשת, אלא, שהסיק בזה כי הכלל (הובא בסוגיין סו:) ש"כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" - ואם אין לו סנפיר אנו תולין שנפל כבר מן הדג, לא נאמר אלא על דגים ולא על חיות שבים, ובהן צריך שיהיו שני הסימנים לעינינו, ולכן הסיק שהדג טמא.

אכן, גם בזה חולק הפר"ח וכשיטתו: "שכבר כתבנו שלא יש שום הפרש בין דגים לחיות הים, וכיון שרז"ל המקובלים מתושבע"פ עד הלכה למשה מסיני, מסרו לנו כלל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אין לנו לבדות חילוקים מדעתינו, וכל דג שנמצא לו קשקשת יש לנו להתירו אפי' בחיות שבים".