ואת אמרת התורה חסה
חולין מט ע"ב
"אמר רב: חלב טהור - סותם, טמא - אינו סותם. ורב ששת אומר: אחד זה ואחד זה - סותם. ... ההוא נקב דסתמה חלב טמא, דאתא לקמיה דרבא, אמר רבא, למאי ניחוש לה: חדא דהא אמר רב ששת: חלב טמא נמי סותם, ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל, אמר ליה רב פפא לרבא: רב, ואיסורא דאורייתא, ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל?!".
ונפסקה הלכה כרב פפא ורב.
וצריך ביאור מה היתה סברת רבא, הרי ידע את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה דף ז ע"א: "רבי יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה", רבא הרי היה תלמידו דל רב יוסף. ומה הטענה בכך שרב ששת התיר, כאשר רב שהוא רבו של רב הונא רבו של רב ששת חלק ואסר? ועוד, מה הטענה בכך שהתורה חסה על ממונם של ישראל, אמנם משום כך התורה נזהרה שלא להפליג באיסוריה, אך אין זו טענה להתיר נבלות ואיסורים שהתורה כן אסרה!
ובהערות הגרי"ש אלישיב תירץ שמצד הדין סבר רבא שהלכה כרב ששת, אך לא יכל לפסוק שלא כרב משום כבודו, בדומה למה שאמרו לעיל במסכת חולין דף לט ע"ב: "זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. אמר רב חסדא: לא אמרו בה איסור - משום כבודן דרבנן". אך הסיק כאן כיון דהתורה חסה וכו' אין להחמיר.
אך קשה, אם סבר רבא שהלכה כרב ששת למה לא אמר זאת? ועוד קשה למה לא הקילו בקיסרי מהנימוק שהתורה חסה על ממונם של ישראל? אלא ודאי שבמעשה דקיסרי הלכה לכל הפחות מספק כחכמים האוסרים, ורק נמנעו מההכרזה על האיסור שלא לסתור את דברי רשב"ג הנשיא או רבי אליעזר גדול הדור בפניו. מה שאין כן בימי רבא שרב כבר לא היה בין החיים. ומצינו בכמה מקומות (כתובות דף קב ע"ב; גיטין דף יג ע"ב; בבא קמא דף קו ע"א; בבא מציעא דף טז ע"ב; סנהדרין דף עב ע"א) שרבא לא חשש לחלוק על רב. "אמר רבא: מסתברא מילתא דרב ב... והאלהים אמר רב אפילו...".
אלא שלשון הגמרא הוא: "ההוא נקב דִּסְתָמָהּ חלב טמא", כלומר שהיה ניכר לעינים שאותו נקב היה סתום וכדברי רב ששת. וסבר רבא שאין סיבה שלא לסמוך על מראי העינים, שהרי בעצמו הורה לתלמידיו "דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבא בתרא דף קלא ע"א). והכלל הנקוט בידינו הוא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, לכן אין לחשוש לסברת רב שמא חלב טמא אינו מהודק מספיק והסתימה עשויה להפתח. ורק כנגד הסברה שבכל זאת ראוי לחוש לחומרת דברי רב, אמר רבא שכך נכון היה לטעון רק אילולא היתה בידינו פסק מפורש של רב ששת. ועוד שכשם שהתורה חסה על ממון ישראל כך אין לנו לחדש חומרות.
על כך השיבו רב פפא שכל מראה עינינו היה גלוי גם בפני רב ורב ששת ועל זה גופא נחלקו, והכלל בידינו הוא שהלכה כרב שהיה גדול מרב ששת. וגם אם תמצי לומר שספק הוא, חזרנו להלכה שבשל תורה הלך אחר המחמיר. ובמקום של הלכה ברורה אין משמעות לכך שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
