סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

כבוד חכמים / רפי זברגר

חולין מג ע''ב

 

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק על שני הסוגים הראשונים של טריפה: נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת.
בוושט מספיק נקב קטן כדי להטריף את הבהמה, לעומת קנה – שם צריך ''לפסוק'' (לחתוך) אותה לרוב רוחבה כדי להטריף. בדף מ''ג מתחיל דיון בגמרא לגבי ''תורבץ הוושט''. זהו ''חצר הוושט'', החלק העליון הצמוד ללחי הבהמה. 
השאלה היא: האם דינו של התורבץ זהה לדין של שאר הוושט, או לא. 
 

הנושא

איתמר, תורבץ הוושט: רב אמר – במשהו, ושמואל אמר - ברובו.
רב סובר כי דינו של תורבץ כדינה של כל הוושט, ולכן אם יש נקב אפילו בגודל ''משהו'' כבר מטריף את הבהמה. לעומתו, סובר שמואל, כי יש לחתוך את רובו כדי להטריפו. 
רב אמר במשהו - מקום שחיטה הוא, ושמואל אמר ברובו - לאו מקום שחיטה הוא.
הגמרא מסבירה את נימוקיהם של רב ושמואל. רב מחשיב את מקום התורבץ ממש כמו כל הוושט, ולכן ניתן לשחוט גם בחלק זה, ואם יש נקב משהו, הרי הבהמה טריפה. שמואל סובר כי אין לשחוט בתורבץ, ולכן אין לו דין וושט, ואינו נפסל בנקב משהו (דין ייחודי לוושט ולמספר איברים נוספים, המטריפים כבר בגודל משהו).
בהמשך, מביאה הגמרא מספר דעות לגבי אופן בדיקת מקום הוושט ביחס למקום התורבץ. ממשיכה הגמרא בסיפור מעשה:
ההוא תורא דהוה לבני רב עוקבא, דאתחיל ביה שחיטה בתורבץ הוושט, וגמר בוושט.
התעוררה שאלה לגבי שחיטת שורו של רב עוקבא, שהתחילה בתורבץ וסיימה בוושט. 
אמר רבא: רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל, וטריפנא ליה.
רבא פסק כי הבשר טריפה, כיוון שהחמיר כפי שתי השיטות, של רב ושל שמואל. הגמרא מיד מסבירה: 
חומרי דרב דאמר רב במשהו, והאמר רב מקום שחיטה הוא? כשמואל - דאמר לאו מקום שחיטה הוא.
רב פסק כי פסול בתורבץ הוושט הוא במשהו. ואם נשאל, הרי רב אמר כי תורבץ נחשב למקום שחיטה, אם כן, אין שום בעיה ששחט במקום זה, וזה כהלכתו. ואז אנו הולכים גם לפי שמואל אשר סבר כי תורבץ הוושט אינו מקום שחיטה. כלומר אנו אוחזים את החבל לפי חומרות שני האמוראים. ממשיכה הגמרא את ההסבר:
אי שמואל? האמר ברובו כרב דאמר במשהו.
ואם אנו צועדים לפי שמואל (שאמר כי תורבץ הוושט אינו מקום שחיטה), הרי הוא סובר כי פסול שחיטה אינו אלא ברוב ולא במשהו, אנו שוב הולכים לפי חומרה של רב, הפוסל כבר במשהו. 
איגלגל מילתא מטאי לקמיה דר' אבא, אמר להו: תורא - בין לרב בין לשמואל שרי, זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלשלים דמי תורא למריה.
הגיע פסקו של רבא לפני רבי אבא, ואמר לתלמידיו: שור זה, בין לשיטת רב ובין לשיטת שמואל מותר ואינו טריפה. הסיבה לכך: רב הפוסק כי תורבץ הוא מקום שחיטה הרי שחט כהלכתו. שמואל הסובר כי תורבץ אינו מקום שחיטה, הרי לא פסל את הבהמה, שכן, חתך במקום שאינו ראוי לשחיטה. לאור זאת, ביקש רב אבא מתלמידיו שילכו ל''בנו של רב יוסף בר חמא'', הלוא הוא רבא, ויאמרו לו כי עליו להחזיר את עלות השור לבעליו, כיוון שהפסק שלו מוטעה, והוא גרם להפסד ממון (בעקבות פסק רבא, האכיל את הכלבים בבשר זה, ולא מכרו את הבהמה במחיר מלא).
פסקו של רבא ''עשה רעש'' בבית המדרש והמשיכו לדון בו, ולהראות כי על פניו נראה כהלכה שגויה:
אמר מר בריה דרבינא: מותבינא תיובתא כלפי סנאיה דרבא, לעולם הלכתא כדברי בית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה כדברי בית הלל - עושה. מקולי בית שמאי ומקולי ב"ה – רשע. מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר (קהלת, ב', י''ד): הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ.., אלא: אי כבית שמאי - כקוליהן וכחומריהן, אי כבית הלל - כקוליהן וכחומריהן.
מר, בנו של רבינא הקשה קושיא כלפי ''שונא של רבא''. השתמש בביטוי של ''סגי נהור'' (אמר ''שונא של רבא'' אך התכוון לרב בעצמו) כדי לא להעליב את רבא, אשר לכאורה פסק בניגוד לברייתא. הברייתא קבעה כי אין ללכת לאורם של שתי שיטות יחד. אדם הפוסק לקולא לפי שתי שיטות, אינו אלא ''רשע'', ואדם הפוסק לחומרא לפי שתי שיטות, אינו אלא ''כסיל''. הברייתא מסכמת וקובעת כי יש ללכת לאור שיטה מסוימת, בין לקולא ובין לחומרא של אותה שיטה. 
הגמרא דנה מעט בהבנת הברייתא עצמה, ולבסוף שואלת מהברייתא על שיטת רבא: מכל מקום קשיא!
אמר רב טבות: כולה כרב עבדא.

אומר רב טבות: אנחנו חשבנו כי רבא פסק לפי חומרות, גם של רב וגם של שמואל – אין הדבר כן. רבא פסק רק לפי שיטת רב, והסבר שיטת רב שונה מהסבר שחשבנו עד עתה. וממשיכה הגמרא ומפרטת: 
דכי אתא רמי בר יחזקאל, אמר: לא תציתו להו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דרב, הכי אמר רב: וושט נתנו [בו] חכמים שיעור. מכלל דתורבץ הוושט לאו מקום שחיטה הוא, וקאמר במשהו.
רמי בן יחזקאל היה תלמיד של רב ושמואל בבבל, עלה לארץ ואח''כ שב לבבל. כאשר שב לבבל אמר לחכמים שם, כי אין לשמוע להסבר של אחיו יהודה בשם רב,כפי שהסברנו לעיל, אלא רב פסק באופן שונה. הוא קבע לאורך כל הוושט, כולל חלק הנקרא תורבץ יש לפסול בנקב בגודל ''משהו''. למרות שתורבץ אינו מקום שחיטה (בניגוד להבנה הקודמת), אם ניקב מקום זה, הרי הבהמה מוגדרת כטריפה, ואין אפשרות לשחוט אותה. זהו דין דומה לזה שלמדנו בקנה. שם קבענו כי חיתוך רוב הקנה מגדיר את הבהמה כטריפה, גם במקום הראוי לשחיטה וגם במקום שאינו ראוי לשחיטה. 
לפי דברים אלו, יוצא כי רבא פסק לאור דעתו של רב לאורך כל הדרך, ולא שילב חומרות של שתי דעות כפי שחשבנו. 
 

מהו המסר?

נלמד מקטע גמרא זהו כמה מסרים:
1. חכמים ''דואגים'' לכבודם של חכמים, ונזהרים מאוד שלא לביישם. ראינו זאת בשני מקומות. מר בריה דרבינא, כאשר ציטט ברייתא שלכאורה סותרת את דברי רב, נאמר כי הוא מביא ברייתא כנגד ''שונאו של רב''.
וכן ראינו שיש רצון עז להסביר את שיטת רבא, כך שלא תסתור במפורש את דברי הברייתא, כפי שעשה רב טבות.
2. לכאורה, אין שום אפשרות להסביר את רבא, אלא כ"איסוף חומרות של שני אמוראים", ואז כמובן יקשה לנו מול דברי הברייתא אשר קבעה כי אין לנהוג כך. אך, לאחר לימוד והעמקה בדברי רבא, ''גילינו'' כי ההבנה שלנו הייתה מוטעית, וכי שיטתו סדורה וברורה לגמרי.
מסקנה: יש לשאול את הדובר בעצמו, מה כוונתו האמיתית, ורק לאחר מכן ניתן להתייחס לדבריו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר