דיוק וחידוש ברש"י

בבא קמא קיט

עמוד ב

רש"י ד"ה ד"ה מתא מחסיא. מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב:
מדברי רש"י אלו עולה ההסבר שאתרא דקפיד או לא קפיד, אין הכוונה שהאנשים הגרים במקום מסויים נחשבים לקפדנים שמקפידים על ממונם או לא, אלא מדובר על מציאות שבמקום זה מגדלים בהמות בדרך כלל וממילא צריכים למרעה כל אחד לבהמותיו, וההקפדה היא תוצאה של כך, וא"כ צריך להבין מדוע רש"י פירש זאת על המילים מתא מחסיא ולא פירש מיד בדברי רב יהודה אתרא דקפיד, עוד צריך להבין מדוע הוסיף רש"י מרעה טוב ומספיק היה לומר וצריכין למרעה,
בשני דיוקים אלו הרגיש המהרש"א ומפני חביבות הדברים הנה דבריו במילואם: בסיום המסכת פרש"י מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב עכ"ל לא הל"ל אלא למרעה ומלת טוב הוא מיותר ועוד אמלתא דרב יהודה באתרא דקפדי ה"ל לפרושי כן ואפשר שנתכוין ע"פ מ"ש לסיים בדבר טוב והכא כולה מסכת בנזיקין מד' אבות וכמ"ש בריש המסכת בהך דרשה דמבעה זה אדם שהוא רמז גם לנזקי שמים מידו של עשו ומפרק מרובה עד סופה איירי בנזקי אדם וראה רש"י שלא סיים בהך מסכת בדברי אגדה לפי שב"ק וב"מ וב"ב כעין מסכת אחת הן שכולן דינים וכדי שלא יהא חסר לסיים מסכת זו בדבר טוב כי למרעה אותיות אחרונות רעה ע"כ הוסיף מלת טוב לסיים וכן התלמוד בתר דסיים דקפיד סיים באותיות יהו"א המורה על שמותיו הוי"ה שם של ד' וי"ה ואהי"ה אשר עמנו בגלות והטו"ב הוא אותיות זוגות ממנו ודו"ק:
ונראה להוסיף על כך תוספת נופך בדיוק נוסף מדוע רש"י כתב בדיבור המתחיל מתא מחסיא ולא כתב פירושו על התיבות אתרא דקפיד הוא, שהן הן הדברים שרש"י דייק ענין זה שלא מדובר באנשים שמקפידים שטבעם כך אלא מפני שהוא מקום בהמות,
והראיה לכך שרבינא שהיה דר במתא מחסיא אמר זאת, כדאיתא ביומא פ"ו ע"א רש"י ד"ה ומתא מחסיא. מקומו של רבינא: ובוודאי לא היה מתכווין לומר דאנשי עירו הם אנשים קפדנים אלא זה ענין של מציאות של מקום בהמות,
וזה עולה בקנה אחד עם דברי רש"י במסכת הוריות דף י"ב ע"א (ועיין בליקוטים בסוף המסכתא בשם החתם סופר שציין לרש"י דלקמן) רש"י ד"ה דמתא מחסיא. הוו תלמידי חכמים ראויים להוראה ותרבות יפה היה בהם אבל בפומבדיתא לא הוי תרבות מעליא כל כך וקאמר ליה מוטב לו לדור באשפה במתא מחסיא מלדור באפדנא בפומבדיתא:
והחתם סופר ציין גם לתוספות בשבת צב ע"ב ותוכן הדברים שאם בקפידה תליה מילתא לכאורה בטלה דעתם אצל רוב בני אדם וא"כ מאחר שזה מקום בהמות הרי שהכלל שבטלה דעתיהו לא חל, ואפשר לדקדק בדבר רש"י שמתא מחסיא תלמידי חכמים וכו' ובוודאי לא בטלה דעתם והיותר נכון ללמוד מהם,
ואולי אפשר להעמיס בכוונת רש"י מרעה "טוב" – נקי מן הגזל שצדיקים היו ומדקדקים על בהמותיהם מפני נדנוד גזל, ועיין במהר"ם שיף אריכות גדולה בדברי רש"י אלו.
והנה התרגום תירגם אחר המדבר "בתר שפר רעיא", והרגישו בזה כבר קדמונינו, (מובא בחנוכת התורה ובמשנת רבי אליעזר, מהרי"ל דיסקין, ר' חיים בנו של הגר"ז מבריסק זצ"ל מובא בחוברת ישורון ובספר שי לתורה)
דהתרגום רצה לתרץ קושיא איך משה רעיא מהימנא לקח הצאן למדבר להר מקום סכנה, ועוד הרי המדבר הוא ארץ לא זרועה כדכתיב בירמיה, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה,
ותירץ זאת על פי מה דאיתא במסכת בבא מציעא דף לו ע"ב מתיב רמי בר חמא העלה לראשי צוקין ונפלה אין זה אונס וחייב הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור ואמאי לימא ליה אוירא דהר קטלה אי נמי אובצנא דהר קטלה הכא במאי עסקינן שהעלה למרעה שמן וטוב, וא"כ רואים מכאן דכשהולך למקום מרעה שמן וטוב אפשר גם למקום סכנה, וזה נקרא "שפר" רעיא, וא"כ אף שנקרא הר חורב היה מקום מרעה, ובזה יובן מה שהזהירם "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, כי בהר זה היה מקום מרעה, וכדברי רש"י בגמרא (ב"מ) העלה לראשי צוקין. שומר שהעלה לראשי הרים חדים ומשופעים ונפלה: למרעה שמן וטוב. דדרך הרועים להעלות שם בהמות לרעות:
ואפשר שרש"י כפי שמסביר בפסוק בכפל לשון, להתרחק מן הגזל - שלא ירעו בשדות אחרים, לזה כיוון למרעה טוב ולאו דווקא מרעה "שמן" וטוב, כי אכן במדבר אין מרעה שמן כנאמר בפסוק בירמיה לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אלא שהוא מקום "מרעה טוב" נקי מן הגזל לגמרי ואף לא בשדות של אחרים שאולי אינם מקפידים, והוא ה"מרעה טוב" שסיים בו מסכת בבא קמא, ועל פי זה נאמר שהר חורב לא היה מקום מרעה שמן וטוב אלא שנעשה נס בעת מתן תורה, דיש אומרים שהוא הטעם לשיטוח עשבים בבית הכנסת בחג השבועות לכבוד מתן תורה.

הדרן עלך וסליקא לך לבבא קמייתא ומשלשה חוטים הנמנים בתכלת הטלית

וסיומא בטוב בדברי רש"י מרעה טוב

וניכנס בבבא מציעתא לאחוז בלימוד שניים בטלית

ובזו המסכתא בדף לז מובא הלשון מרעה שמן וטוב