זרוק לי חובי ותיפטר
גיטין עח ע"ב
"אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. איתיביה רבי אבא לרבי אסי... וכן לענין החוב, זרוק לי חובי וזרקו לו, קרוב למלוה - זכה הלוה, קרוב ללוה - הלוה חייב, מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו! הכא במאי עסקינן - דאמר ליה זרוק לי חובי ותיפטר. אי הכי, מאי למימרא? לא צריכא, דאמר ליה זרוק לי חובי בתורת גיטין".
כתב רש"י: "ותיפטר - דהא פטריה אבל זרוק לי חובי סתמא זרוק ושומרו קאמר".
פירוש, "ושומרו" הוא ההיפך מאשר "ותיפטר", כלומר שעדין הוא ברשותך ואחריות השמירה עליך לכן אם נגזל או אבד עדיין חייב אתה לי, עד שיגיע לרשותי שאז אחריות השמירה עלי שגם אם נגזל או אבד כבר נפטרת מפריעה.
וכתב התפארת ישראל - יכין במסכת גיטין פרק ח משנה ג: "ואף על גב דבאמר שלחהו לי אין צריך לומר והפטר [כבבא מציעא פרק ה משנה ג], י"ל התם דקאמר ליה שימסר החוב ליד אדם בר דעת, אין צריך שישמרנו הלוה עוד".
קושיתו היא שבסוגיה על המשנה שם מבואר הדין שכתב הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פרק ב הלכה ג: "האומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפילו היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו", ומדוע נפטר הרי ידו של הקטן אינה זוכה להכניס לרשותו? ותירץ שהצווי לשלוח הוא אישור המלוה שדי לו בשמירת הקטן כיון שיש לו דעת מסוימת. אך בצווי לזרוק ללא שומר חדש, עדין האחריות על הזורק.
דומה לכך כתב הסמ"ע סימן קכ ס"ק א: "שאני התם דלא מסתבר לומר דכונתו היתה שישלח וילך גם כן עמהן בדרך לשמרם". ופירט יותר בדרישה חושן משפט סימן קכא ס"ק ב: "ולא דמי למה שכתב רבינו לעיל סימן ק"כ (ס"א) דאפילו אמר לו זרוק וזרק חייב דזרוק ושמור קאמר, דהכא אין סברא לומר שכוונתו היה שישלח עם הגוי וילך אחריו".
וקשה, הרי גם בזרוק אין סברא לומר שכוונתו היתה שירוץ אחריו לשמור. ואם תרצה לתרץ שמדובר בזורק במקום שרואה, קשה שעיקר החילוק חסר מהספר והיה צריך להודיענו במה דבריו אמורים בעומד ורואה, אבל זרוק למקום שאינו רואה נעשה כאומר לו זרוק והפטר!
אלא יש לפרש את החילוק להיפך, שבאומר לו שלחהו לי ביד תינוק או ביד גוי, דוקא משום שאין שמירתם שלימה ובכל זאת הורהו לשלוח בידם נעשה כאומר לו שלח והפטר, כי ודאי לא ציפה שחברו יסכים לסכן את ממונו ללא תועלת. אבל באומר זרוק לי כאשר שניהם נמצאים שם הוא לא התכוין לפטור ולמחול כי הם לא ציפו לשום סכנה, לכן עד שלא הגיע לרשות המלוה עדין הוא ברשות הלוה שהפסיד אם בכל זאת ניזוק.
ובשו"ת מהרי"ט חלק ב - חושן משפט סימן קיח תירץ: "ונראה לי שיש חילוק בין שמירה להלואה דשאלה איתא בעינא וכיון דא"ל שלח כמאן דפטרו משמירה וקמה ליה בחזקת בעליו אבל מעות הלואה זוזי דלוה נינהו ואינן נעשים של מלוה עד שיגיעו לידו". וקשה שהרמב"ם כתב להדיא בין מלוה בין פקדון, שהרי במשנה מדובר בשמן של החנוני ואעפ"כ נפטר במסירה לתינוק.
עוד צריך ביאור מאי שנא מהאמור במשנה במסכת בבא קמא דף צב ע"א: "קרע את כסותי, שבר את כדי - חייב, על מנת לפטור - פטור". למה הצווי קרע את כסותי אינו כולל "והפטר"?
אלא שכיון שאסור לאדם לקרוע את כסות חבירו אף אם מתכוין לשלם עליה, לא באה אמירת "קרע את כסותי" אלא להתיר את עצם הקריעה. ואין ראיה שגם מחל לו על חוב התשלום עד שיוסיף ויאמר: "על מנת לפטור".
