כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > שקד מצוי - "החייב בשקדים המרים" (חולין כה ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, החייב במתוקים פטור במרים – שקד

"מתניתין. החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, החייב במתוקים פטור במרים: גמרא. ת"ר: שקדים המרים - קטנים חייבין, גדולים פטורין, מתוקים - גדולים חייבין, קטנים פטורין; רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה: זה וזה לחיוב. אמר רבי אלעא: הורה רבי חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור. ולמאן דאמר זה וזה לחיוב, גדולים למאי חזו? א"ר יוחנן: הואיל ויכול למתקן ע"י האור" (חולין, כה ע"ב).

פירוש: משנה: החייב בשקדים המרים בתרומות ובמעשרות פטור בשקדים המתוקים, והחייב במתוקים פטור במרים. בגמרא בפירוש משנתנו: תנו רבנן [שנו חכמים]: שקדים המרים, כשהם קטנים חייבין בתרומות ובמעשרות, משום שאז עדיין אינם מרים, והם ראויים לאכילה, אבל כשהם גדולים פטורין, מפני שהם מרים ואינם ראויים לאכילה. ואילו השקדים המתוקים, כשהם גדולים חייבין, שנגמר הפרי וראוי לאכילה, אבל כשהם קטנים פטורין, מפני שאין דרך לאכול אותם. רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום [בשם] אביו ביחס לשקדים המרים: זה וזה לפטור, בין כשהם קטנים ובין כשהם גדולים. ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: זה וזה לחיוב, בין בגדולים ובין בקטנים. אמר ר' אלעא: הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור במרים. ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] זה וזה לחיוב, שקדים מרים גדולים למאי חזו [למה הם ראויים]? הרי מרים הם ואי אפשר לאכול אותם! אמר ר' יוחנן: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, שכאשר קולים אותם באש הם מתמתקים וניתנים לאכילה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שקד מצוי שם באנגלית: Almond שם מדעי: Prunus dulcis

שם נרדף במקורות: שקד, לוז, לוזא, שגדא, לוזין, לוזיא שמות בשפות אחרות: ערבית – לוז, לאוז

נושא מרכזי: מאפייני זני השקד המר והמתוק

לריכוז המאמרים שנכתבו על השקד הקש/י כאן.

השקד המצוי הוא עץ מאכל נפוץ בארץ ממשפחת הוורדניים. הוא נכלל בסוג פרונוס ובתת הסוג אמיגדלוס יחד עם האפרסק. החלק הנאכל בעצי השקד הוא הפרי הנקרא בית גלעין. בדרך כלל נאכל הזרע אך ניתן לאכול את הפרי בשלמותו כאשר הוא עדיין ירוק. מבחינים בשני זנים של השקד – מתוק ומר. זן הבר הוא שקד מר (Prunus dulcis var. amara ) וממנו בויית הזן המתוק (Prunus dulcis var. dulcis). הבסיס הגנטי של מרירות השקד הוא גן רצסיבי בודד דבר המאפשר לביית את המין בקלות. פירות הזן המר מרים תמיד בדומה לזרעים של מינים אחרים בסוג Prunus כמו הדובדבן והאפרסק ואילו הזרעים של עצי השקד המתוק בדרך כלל מתוקים אם כי לעיתים מופיעים כמה פרטים שזרעיהם מרים במידת מה. בדרך כלל מגדלים שקד תרבותי על ידי הרכבה. בעבר השתמשו בשקדי הבר ככנה עליהם הרכיבו שקד תרבותי. עם נטישת המטעים חוזרת הכנה המרה ומשתלטת על הרוכב, ולכן רוב עצי השקד הפזורים בארץ הם בעלי שקדים מרים. כיום קיימים זנים מתורבתים ספציפיים המשמשים ככנה, במקום שקד הבר.

עיקר צריכת פרי השקד המתוק היא למאכל ולהפקת שמן שקדים המשמש ברפואה ותכשירים קוסמטיים. לשמן זה היה ערך רב ברפואה הקדומה וייתכן שמסיבה זו כללה המנחה ששלח יעקב ליוסף גם שמן שקדים ("ומשח דלוזין") ולא את פרי השקד שכנראה היה בעל ערך נמוך. השקדים נאכלים כזרעים שלמים, חיים או קלויים. הם משמשים בצורות שונות כמרכיב במאכלים שונים: שלמים, פרוסים, פתיתים או טחונים. ניתן לייצר חמאת שקדים וחלב שקדים. השקדים היו חביבים על הילדים ונועדו לשמח אותם. "תני: צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל במה משמחן? ביין. רבי יודה אומר: נשים בראוי להן וקטנים בראוי להם. נשים בראוי להן כגון מסנים וצוצלין, וקטנים בראוי להן כגון אגוזין ולוזין" (ירושלמי, פסחים פ"י לז טור ב /ה"א). על חוני המעגל אמר רבי שמעון בן שטח: "... אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים ונותן לו" (תענית כ"ג ע"א). למעשה ניתן להכשיר למאכל גם את השקדים המרים הבוגרים בעזרת פירוק האמיגדלין בחום תהליך הנקרא בלשון הגמרא "למתקן על ידי האור" ומסיבה זו חולק רבי יוחנן וסובר שגם שקדים מרים גדולים חייבים בתרומות ומעשרות.

הקליפה העצית של כל זני השקד שימשה להסקה כפי שאנו מוצאים בתוספתא (ביצה, ליברמן, פ"ג הלכה י"א): "המטה והכסא והספסל וקתדרא ועריסה שנתפרקה, וכן קורה שנשברה וכן סואר של קורות שנשבר אין מסיקין בהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן. איגוזין ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב ... איגוזין ושקדין עצמן אין מסיקין מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן".

השקד המר מכיל תרכובת גליקוזידית רעילה בשם אמיגדלין (1). לתרכובת זו שימוש רפואי נתון למחלוקת עזה משום שרבים סבורים שקיימת סכנת הרעלה בעקבות השימוש בחומר זה. שקדים מרים בשלים אינם ראויים לאכילה (ואף מסוכנים) בגלל הריכוז הגבוה של האמיגדלין אך בעודם צעירים וירוקים ניתן לאכול את כל חלקי הפרי כולל ציפתו (קליפת הפרי) הירוקה. לעומת זאת בשקד המתוק נאכל הגלעין בלבד לאחר הבשלתו והתייבשות הציפה. מסיבה זו חל חיוב מעשרות על שקדים מרים בעודם קטנים ובשקדים מתוקים חייבים במעשר רק הגדולים. את השקדים המרים ניתן לקטוף כבר לאחר מספר שבועות (21 יום) ואילו להבשלה המלאה של השקד המתוק יש להמתין כ – 6-7 חודשים כלומר עד סוף הקיץ.

משך זמן הבשלת שקדים מתוקים ומרים

כאמור, פרי השקד מאחר להבשיל והוא ראוי לקטיף רק לאחר כחצי שנה. בספר אחיקר החכם (2) שחובר באשור לפני המאה ה – 5 לפנה"ס נכתב: "בני, אל תאץ כשקד השוקד להנץ, ופריו ייאכל לאחרונה. אך השכל כמו תות המאחר להנץ, ופריו ייאכל לראשונה". במשל, החכם מנגד בין השקד הממהר להוציא את ניצתו (פרחיו) ומבשיל מאוחר לבין עץ התות המאחר לפרוח וממהר להבשיל. תאור זה עומד בסתירה לנאמר בירושלמי (תענית, פ"ד ס"ח טור ג /ה"ה): "... בין כמאן דאמר בתשעה לחדש בין כמאן דאמר בשבעה עשר מה ביניהון? עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בית המקדש. אמר רבי אבונה סימנא מקל שקד אני רואה, מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום וכו'". הלוז הוא שמו הנרדף של השקד ומוצאים אני שמשך הבשלתו היא 21 יום. פרק זמן זה מוזכר גם בברייתא המובאת בגמרא בבכורות (ח ע"א) המונה את זמן עיבורם של צמחים ובעלי חיים שונים: "ת"ר: תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן – לוז וכו'". יש להעיר שרש"י (שם) מפרש את השם לוז באופן שונה: "לוז - קורדל"א שגדילים בו אגוזים קטנים ומשעת פרחיו עד שעת גמר פריו שנים ועשרים יום". לדעת ד"ר מ. קטן ב"אוצר לעזי רש"י" הכוונה לאלסרים (אגוזי לוז). על משמעות השם "לוז" קראו במאמר "ומקלו של אהרן שקדים ופרחים".

י. פליקס מיישב את סתירה זו על פי המשנה במעשרות (פ"א מ"ד) המובאת בסוגייתנו: "... החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, החייב במתוקים פטור במרים". הוא מבחין בין ה"לוז" שהוא זן או זני שקד מרים לבין ה"שקד" שהוא הזן המתוק. ה"לוז" וה"שקד" נאכלים בשלבי התפתחות שונים ומכאן ההבדל בפרק הזמן עד שהם מוכנים לאכילה. רש"י מפרש בסוגייתנו: "קטנים חייבין - במעשר שדרכן לאוכלן בקוטנם קודם שיהו מרים. מתוקים גדולים חייבין - שנגמר פריים".


תמונה 1. שקד מצוי - בתמונה נראה עץ מזן מתוק בעל קליפה דקה		תמונה 2. שקד מצוי


תמונה 3. שקד שנותר על העץ מיבול השנה הקודמת – עטוף בקליפה החיצונית שהתייבשה צילם: גלעד פלאי		תמונה 4. צילם: גלעד פלאי

הרחבה

מבנה השקדים המרים רחב וקצר יותר מהשקדים המתוקים. הם מכילים 50% מכמות השמן הלא נדיף הקיים בשקדים מתוקים. הם מכילים את האנזים אמולזין שבנוכחות מים מבצע הידרוליזה של שני הגליקוזידים המסיסים אמיגדלין ופרונזין כאשר התוצרים הם גלוקוז, ציאניד ואת השמן האתרי בנזאלדהיד לשקדים המרים את טעמם וריחם המיוחד. משקד מר בודד ניתן להפיק 4-9 מ"ג של מימן ציאנדי שהוא רעל מסוכן. שקדים מרים מכילים פי 42 ציאניד מאשר רמות הציאניד בשקדים מתוקים. מספר השקדים המרים העלולים לגרום למוות בבוגרים הוא כ – 50 ואילו בילדים 5-10. מיצוי שקדים מרים משמש בתעשיית המזון אך לשם כך מרחיקים ממנו את הציאניד.

(1) על תפקידו בחיי השקד ראה במאמר כאן.
(2) ספר אחיקר נמצא בפפירוס ארמי משנת 500 לפנה"ס, ביב שבמצרים.

רשימת מקורות:

ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 118).
י. פליקס, עצי פרי למיניהם. צמחי התנ"ך וחז"ל (143-149).

לעיון נוסף:

ע. לונדון, מדוע לא נכלל השקד בשבעת המינים? מוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011. ראה כאן.
ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק השקד. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.

באתר "צמח השדה": "שקד מצוי".

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים