מכנה בסיסי משותף / רפי זברגר

חולין כג ע''ב

הקדמה

אנו ממשיכים במשניות הדנות על שני דינים, אשר היחס ביניהם הוא ''כשר בראשון – פסול בשני, וכשר בשני – פסול בראשון''. הפעם נדון ביחס שבין פרה אדומה לעגלה ערופה.
פרה אדומה, חייבת להיות כולה אדומה, ולאחר שריפתה מטהרים בעפר שלה אנשים שנטמאו בטומאת מת.
עגלה ערופה מתחייבים להביא, כאשר מצאו אדם מת, ולא ידוע מי הרג אותו. זקני העיר הקרובה למקום מציאת החלל, מביאים עגלה ומורידים אותה לנחל, אומרים ''ידינו לא שפכו את הדם הזה'' ועורפים את העגלה.
 

הנושא

כשר בפרה פסול בעגלה כשר בעגלה פסול בפרה:
אומרת המשנה כי יש דין אשר כשר בפרה אדומה, אך אותו דין פסול בעגלה ערופה, ודין הפוך: כשר בעגלה ערופה אך פסול בפרה. הברייתא בתחילת הגמרא מבהירה לנו מהם אותם דינים: 
תנו רבנן פרה בשחיטה – כשרה, בעריפה – פסולה, עגלה בעריפה – כשרה, בשחיטה – פסולה.
נמצאת: כשר בפרה - פסול בעגלה, כשר בעגלה - פסול בפרה.
פרה אדומה נשחטת לפני שריפתה, לעומת עגלה ערופה, כשמה כן היא, היא ''נערפת'', ע''י חיתוך הראש מצד העורף. ובדינים אלו שייך היחס הנגדי בין שתי הלכות אלו. פרה אדומה – דווקא בשחיטה ולא בעריפה, עגלה ערופה – דווקא בעריפה ולא בשחיטה.
הגמרא מקשה מיד, אולי נלמד קל וחומר אשר יסתור את דין המשנה והברייתא: 
ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר: ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה - הוכשרה בעריפה, פרה שהוכשרה בשחיטה - אינה דין שהוכשרה בעריפה?
נכשיר גם פרה אדומה בעריפה בקל וחומר. שהרי עגלה ערופה שהיא ''פחות חמורה'' מפרה, שהרי אין היתר לשחוט את העגלה, ובכל אופן התירו לערוף אותה, פרה אדומה שהתירו לשחוט אותה, יש לעשות קל וחומר ולהתיר את עריפתה.
דוחה הגמרא בתחילת דף כ''ד ומשיבה: אמר קרא: ושחט וחוקה - בשחיטה אין בעריפה לא.
בפסוקים העוסקים בדיני פרה אדומה, בפרשת חוקת (במדבר י''ט), כתוב (פסוק ג'): וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו, וכן כתוב שם (פסוק ב'): זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קובעת הגמרא כלל: כל מקום שנאמרה המילה חוקה, הרי הדינים אשר נכתבו בה הינם מעכבים, וחייבים לעשות בדיוק כפי שכתוב שם, ואין ללמוד בקל וחומר דינים אחרים. לכן, מכיוון שנכתב בפרה אדומה כי יש לשחוט אותה, כפי שראינו זה עתה, חובה לשחוט, ואין אפשרות לעשות כל פעולה אחרת. 
התוספות שואלים על קושיית הגמרא, המבקשת ללמוד עריפה בפרה אדומה מקל וחומר: 
והוא הדין דהוי מצי למפרך הכי אצל חולין וקדשים?
אומר התוספות כי ניתן לעשות קל וחומר דומה לזה שעשתה הגמרא, בין עגלה ערופה לכל שחיטת חולין ושחיטת קדשים, ולומר למשל: ותהא בהמת חולין כשרה בעריפה מקל וחומר: ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה – הוכשרה בשחיטה, בהמת חולין אשר הוכשרה בשחיטה – אינו דין שתהא מוכשרת גם בעריפה?
ולפי זה נכשיר עריפה בכל בהמה, גם בחולין וגם בקודשים (אותו קל וחומר ניתן לעשות גם על קודשים)?
עונה התוספות: אבל נקט פרה ועגלה ששניהם ענין אחד, דשניהם קדשים הנשחטים בחוץ, ודמו אהדדי ליפסל בעול וכמה דברים. 
בכל אופן אנו משווים ועושים קל וחומר בין שני דינים השווים ביניהם בכמה דברים: גם עגלה ערופה וגם פרה אדומה נשחטים/נערפים מחוץ לבית המקדש, למרות שהם קדשים, שניהם פסולים כאשר ''עלה עליהם עול'' ועוד הלכות. ומכיוון שכך, אנו נשווה ונעשה קל וחומר, דווקא משני דינים הדומים ביניהם ולא דינים ''הרחוקים אחד מן השני''. 
 

מהו המסר?

למדנו בתשובת התוספות עיקרון מעניין. אם אנו רוצים להשוות ולקשר שני נושאים זה לזה, הרי שצריך להיות מכנה משותף בסיסי ביניהם כדי שנוכל לקשרם. מכיוון שאין מכנה משותף בין עגלה ערופה לשחיטת חולין או קודשים, הרי שאנו גם לא עושים קל וחומר ביניהם. לעומת זאת, בין עגלה ערופה ופרה אדומה יש מכנה משותף: שניהם קודשים, שניהם נשחטים מחוץ לבית המקדש, על שניהם אסור ''לשים עול'', כל זה מהווה בסיס איתן להשוות ביניהם ולבצע גם קל וחומר.
נלמד מכך גם לקשרים וחיבור בין אנשים, ילדים וכדו'. אם אנו מבקשים ליצור ולחבר בין הילד שלנו לילד אחר, כדי לבנות ''קשר בריא וטוב'', הרי שנחפש ילד אחר, שיש לו ''מכנה משותף בסיסי'' עם הילד שלנו. יש להם, לפחות מעט, ''נושאי עניין'' דומים. או אולי, תכונות אופי דומות וכדו'. לא נחבר ולא נרצה לשתף, ילד המתעניין כל הזמן בספורט, עם ילד אחר, אשר כל כולו עסוק בקריאת ספרים וכדו'. וכן הלאה על זה הדרך: מכנה בסיסי משותף מגדיל את הסיכוי לחיבורים טובים בהמשך הדרך.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]