ענווה ''שקולה'' / רפי זברגר

חולין יט ע''א

הקדמה

למדנו אתמול במשנה, את מבנה קנה הבהמה (או עוף), כך שהשחיטה תתבצע במקומה, ולא יעבור השוחט על איסור הגרמה. איסור זה קובע כי "שינוע" הסכין ממקום טריפה למקום שאינו מקום טריפה, מוגדר כ"הגרמה" ופוסל את השחיטה. היום נמשיך לדון באיסור זה, ונעסוק בפעולת שחיטה המתחלקת לחלקים כשרים וחלקים פסולים.
השאלה העומדת על הפרק דנה, האם החלקים הפסולים, פוסלים את כל השחיטה או שמא לא.
 

הנושא

• הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, רב הונא אמר רב: כשרה, רב יהודה אמר רב: טרפה.
אם השחיטה מתחלקת לשלשה חלקים, בשליש הראשון והאחרון הוא שחט ''שלא במקום השחיטה'', בלשון חז''ל: הגרים, ובחלק האמצעי שחט שחיטה כשירה, באנו למחלוקת בין אמוראים מהי סברת רב בשאלה: רב הונא אמר כי רב הכשיר את השחיטה, ורב יהודה אמר כי רב לא הכשיר את השחיטה, אלא הטריף את הבהמה שנשחטה באופן זה. 
o רב הונא אמר רב כשרה, כי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא.
רב הונא שמע כי רב מכשיר, כיוון שבזמן ''יציאת נשמה'' של הבהמה - אמצע השחיטה, היא הייתה בשלב של ''שחיטה כשירה'', לכן ניתן להכשיר שחיטה זו, למרות שרובה (2/3) הייתה בפסול של הגרמה. 
o רב יהודה אמר רב טרפה, בעינן רובא בשחיטה וליכא.
רב יהודה שמע כי רב פוסל ומטריף את הבהמה, כיוון שרוב תהליך השחיטה לא בוצעה כהלכה.
• שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, רב יהודה אמר רב: כשרה, אתו שיילוה לרב הונא, אמר להו טרפה.
מקרה הפוך מהמקרה הראשון. שוב יש חלוקה של השחיטה לשלושה חלקים, אך שהפעם התחילה בהכשר, המשיכה בפסול הגמרה, וסיימה בהכשר. גם כאן ישנה מחלוקת בין רב הונא לרב יהודה. רב יהודה אומר כי רב הכשיר שחיטה זו, ורב הונא פסלה, והטריף את הבהמה שנשחטה באופן זה. 
• שמע רב יהודה איקפד, אמר: טריפנא ומכשר, ומכשרנא טריף.
רב יהודה שמע כי רב הונא הטריף שחיטה זו, והקפיד עליו. אמר, כי רב הונא באופן שיטתי פוסק הפוך מפסיקתו. 
• אמר רב הונא: שפיר קא מיקפד, חדא - איהו שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי, ועוד - האיכא רובא בשחיטה.
רב הונא שמע כי רב יהודה מקפיד עליו, והרהר שוב בפסיקתו האחרונה, ואמר כי כנראה רב יהודה צודק משתי סיבות:
o במקרה השני הוא שמע את דברי רב, ואני אמרתי זאת רק מסברה שלי. 
o במקרה השני, רוב השחיטה בוצעה כהלכתה, ובהחלט יכול להיות שלמרות שאמרנו במקרה הראשון, כי ''הזמן הקובע'' הוא אמצע השחיטה, כך שאפילו אם רוב השחיטה הייתה בפסול, אך אמצעיתה הייתה בהכשר – השחיטה כשירה, אך במקרה השני, כיוון שרובה הייתה בהכשר, למרות שבזמן הקובע הנ''ל לא הייתה בהכשר, אולי בכל אופן שחיטה תהיה כשירה, כפי שפסק רב הונא. 
• אמר ליה רב חסדא: לא תהדר בך, דאם כן מפסדת לה לקמייתא – התם, מאי טעמא קא מכשרת? דכי נפקא חיותא, בהכשירה קא נפקא, הכא נמי - כי נפקא חיותא, בהגרמה קא נפקא. 
רב חסדא מחזק את דברי רב יהודה הקודמים, וחושב כי הוא לא צריך לחזור בו מדעתו, למרות קפידתו של רב הונא. הוא חושב שיש רק גורם אחד המשפיע על הכשר השחיטה, והוא אופן השחיטה ב''זמן הקובע'' של אמצע השחיטה. וכמו שהוא פסק בשם רב במקרה הראשון, שהשחיטה כשירה, בגלל שבאותו זמן השחיטה בוצעה באופן תקין, למרות שרוב השחיטה הייתה באופן פסול, כך גם כנראה יפסוק רב גם במקרה השני – למרות שרוב השחיטה כשירה, כיוון שבשלב הקובע, השחיטה לא הייתה תקינה – סך כל השחיטה צריכה להיות פסולה. 
 

מהו המסר?

בדו שיח המשולש בין רב הונא, רב יהודה ורב חסדא אנו מבחינים בענווה גדולה של רב יהודה, ומנגד, חיזוק רב יהודה ע''י רב חסדא. רב יהודה לא חשב כי הוא חייב להחזיק בדעתו הקודמת, ולאחר ששמע את קפידתו של רב הונא עשה ''חושבים מחדש'' והגיע למסקנה, כי כנראה טעה בהוראתו, ולא התבייש לחזור בו מפסיקתו הראשונה.
לאחר מכן, רב חסדא, שמר והגן על רב יהודה, וחשב כי רב יהודה, למרות ענוותנותו הגדולה, לא היה צריך למהר ולחזור בו מדעתו הראשונה, שהרי ''יש בה היגיון ושיטתיות'' ולכן, יש להישאר איתן בדעה הראשונה.
ניתן כמובן לומר, כי בסופו של דבר יש מחלוקת בין רב הונא לרב חסדא, האם יש רק שיקול אחד להכשר השחיטה, או שני גורמים אשר יכולים להשפיע עליו, ''הזמן הקובע'' ו''רוב שחיטה''. אך ניתן להוסיף ולומר גם תובנה נוספת:
למרות שענווה היא תכונה טובה ורצויה מאוד, לפעמים יש לשים לב, לא ''להזדרז'' ולהודות בטעות, אלא אולי לחשוב ולשקול בשנית ובשלישית, ורק לאחר מכן, במקרה הצורך להודות בטעות.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]