סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

הבנת המקורות / רפי זברגר

מנחות קח ע"א-ע"ב

 

הקדמה

במשנה הראשונה בפרק הקודם (פרק מנחות ונסכים) דנו במנחות ונסכים שנטמאו מה דינם. הנחת היסוד של המשנה ההיא היתה כי בהמה שנטמאה לאחר שהוקדשה לקרבן, ניתן לפדותה על סמך הפסוקים בפרק האחרון של ספר ויקרא (פסוקים י''א-י"ב): וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לה', וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן. וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן - כֵּן יִהְיֶה. 
המשנה הראשונה בדף שלנו דנה מה עושים בכסף הפדיון של הבהמה שנטמאה. 
 

הנושא

א. שור זה עולה ונסתאב, אם רצה - יביא בדמיו שנים.
אם קידש בהמה לקרבן עולה ונטמאה (בלשון המשנה נסתאב), מותר ואף צריך לפדותה, ובכסף הפדיון מותר לקנות שתי בהמות קטנות יותר. 
ב. שני שוורים אלו עולה ונסתאבו, רצה יביא בדמיהן אחד, ורבי אוסר.
וכן במקרה הפוך, אם קידש שתי בהמות לקרבן ונטמאו, לאחר פדייתן מותר להביא בהמה אחת בדמיהן. 
רבי חולק וסובר כי לכתחילה לא יעשה כן, אלא יקנה ויקדיש בדיוק מה שהקדיש קודם לכן. בדיעבד, רבי מסכים כי גם אם שינה מהכמות הראשונה תופס, כיוון שהקדיש בהמות מסוימות (ברישא אמר ''שור זה'', ובמקרה השני אמר ''שוורים אלו''). ומכיוון שהבהמות הללו נטמאו, אינו חייב באחריותן, ולכן בדיעבד יכול להקדיש כמות שונה מהמקורי.
ג. איל זה עולה ונסתאב, אם רצה - יביא בדמיו כבש.
שני המקרים בסיפא עוסקות באותו עיקרון, אך הפעם השינוי הוא לא בכמות אלא בסוג הבהמה. אם הקדיש איל לעולה ונטמא, מותר להביא בדמי פדיונו כבש השווה פחות.
ד. כבש זה עולה ונסתאב, אם רצה יביא בדמיו איל, ורבי אוסר.
וכן הפוך: אם הקדיש כבש, יכול להקדיש איל בדמי פדיונו. וכאן שוב רבי חולק וסובר כי לכתחילה לא יעשה כן, אלא יקדיש בפעם השניה בדיוק מה שהקדיש בפעם הראשונה, אך בדיעבד כשר, מאותה סיבה שפרטנו ברישא. 
הגמרא דנה על המקרה השני ושואלת על טעמו של רבי, ועונה: 
משום דהוה ליה גדול והביא קטן.
למדנו לעיל כי המתנדב להביא קרבן גדול והביא קטן – לא יצא ידי חובה. לכן אומרת הגמרא, כי גם אצלנו, שני שוורים שווים יותר משור אחד, לכן זה כמו ''גדול והביא קטן''. בכל אופן מוסיפה הגמרא: 
ואף על גב דנסתאב - לכתחילה לא שרי רבי.
אצלנו היה צד להתיר, כיוון שהבהמות נטמאו (הסתאבו). בכל אופן אומר רבי, כי לכתחילה לא יעשו זאת, אלא יביאו בדיוק כפי שנדרו להביא. (בדיעבד הם כשרים, כפי שהוסבר לעיל). 
מיד שואלת הגמרא: ולפלוג נמי ברישא?
רבי הרי סבר לעיל, כי גם הנודר להביא שור קטן והביא שור גדול לא יצא ידי חובה. אם כן, שואלת הגמרא: מדוע המשנה מביאה את דעת רבי רק במקרה השני, ולא גם במקרה הראשון?
תשובה הגמרא מעניינת מאוד: רבי אכולה מילתא פליג, ונטר להו לרבנן עד דמסקי מילתייהו, והדר מיפליג עלייהו.
באמת רבי חולק גם על הדין הראשון. אם כן, מדוע לא נכתב ונאמר זאת גם במקרה הראשון? 
מסבירה הגמרא הסבר מאלף, ואומרת כי רבי באמת שמע את כל דברי חכמים, ''שמר'' והמתין עד שסיימו חכמים את דבריהם, ורק אז הביע את דעתו, וחלק עליהם!
הגמרא בהמשך מוכיחה כי אמנם רבי חולק גם על הדין הראשון, ולא רק על הדין השני
 

מהו המסר?

כל כך יפה מתארת הגמרא את התייחסות רבי לדברי חכמים. הוא שמע אותם בסבלנות, דין ועוד דין, עד אשר סיימו לומר את דבריהם, ורק אז אמר את דברו. לא נכנס לדבריהם, ''לא חלק עליהם בכוח'', לא צעק ולא כעס, אלא פשוט המתין לשמוע את הכול, ורק לאחר מכן הגיב והביע דעתו.
בדומה למסר שלמדנו בדף הקודם, אנו גם לומדים היום: ללמוד להקשיב. לא להתפרץ לדברי הזולת. לשמוע עד הסוף את דעת השני, לנסות להבין ולהפנים, ורק לאחר מכן ניתן להביע את דעתנו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר