גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קל"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף ק ע"א

מתי סידרו את לחם הפנים כשהוקם המשכן לראשונה בר"ח ניסן (א)

שנינו במשנה (ק ע"א) שזמן סידורו של לחם הפנים עם הבזיכין על השולחן הוא בשבת דוקא, וזמן סילוקם מן השולחן ושל הקטרת הבזיכים הוא בשבת שלאחריה, דתנן: "סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסול וכו', סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר את הבזיכין לאחר השבת פסולה וכו', בסיום המשנה אומר התנא, שאם סידר את הלחם והבזיכים לאחר השבת - "כיצד יעשה" שלא ייפסל, "יניחנה לשבת הבאה, שאפילו היא על השולחן ימים רבים אין בכך כלום", דכיון דלא נסדר בזמנו אין השלחן מקדשו עד השבת (עי' רש"י ד"ה יניחנו).

ומתמה בספה"ק 'ערבי נחל' בפרשת פקודי [על הפסוקים (שמות מ, א-ד): "וידבר ה' אל משה לאמר. ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד וגו'. והבאת את השלחן וערכת את ערכו והבאת את המנורה" וגו', וברש"י: "וערכת את ערכו - שתי מערכות של לחם הפנים"], בזה"ל: "יש להקשות למאי דאמרינן (שבת פז:) 'אותו היום נטל עשר עטרות', והיה אז א' בשבת, והא קיימא לן בלחם הפנים דסידורן בשבת דוקא, ואמרינן במנחות 'סידר את הלחם ואת הבזיכין אחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת - פסולה, כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה, שאפילו הוא על השלחן ימים רבים ואין בכך כלום', ואיך סדרו הלחם הפנים במדבר באחד בשבת". [יצויין שגם הגה"ק ה'חתם סופר' העיר כן בקצרה (עה"ת, שנת תקצ"א): "צריכים לעיין, כי ר"ח ניסן היה ביום א', ולא ערך לחם הפנים באותו יום כי אם בשבת", אבל לא הסיק למעשה מה עשו, ונשאר בצ"ע].

וממשיך ה'ערבי נחל': "וכי תימא, שהיה על פי הדיבור אז ונאכל הלחם בשבת ראשונה (רצ"ל, שעפ"י הדיבור סידרו את הלחם ביום הקמת המשכן, ביום ראשון, ולא היה הלחם על השולחן כי אם ששה ימים), או שעשו כדין המשנה הנ"ל ונאכל בשבת שניה (היינו, דיתכן שאכן סידרו את הלחם ביום ראשון, וההכרח הביא אותם לקיים אז מה ששנינו במשנה 'יניחנה לשבת הבאה' וכו'), אם כן קשה הא דתנן התם (שם ע"ב) 'לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה [ימים לאפייתו] ולא יותר על אחד עשר, כיצד נאפה מערב שבת ונאכל בשבת - לתשעה, חל יו"ט להיות ער"ש נאכל לעשרה, שני ימים טובים של ראש השנה נאכל לאחד עשר שאין אפייתו דוחה לא שבת ולא יו"ט', ע"כ, והשתא קשה, ממה נפשך, אם אכלו במדבר על פי הדיבור בשבת ראשונה, אם כן נאכל לשבעה, דהרי ודאי אפאו אז במוצ"ש, כי למה היה להם להקדים האפיה מער"ש - אחרי שלא נסדר בשבת, ואם כן איך תני במתניתין 'אין פחות מתשעה' (-הא בשעת הקמת המשכן היה פחות מתשעה), ואי נאכל בשבת שניה (-כהצד השני הנ"ל), אם כן נאכל לי"ד, ואיך תני 'לא יותר על י"א', בשלמא בלא זה לא קשה איך תני 'לא יותר על י"א', הא יצוייר שנאכל בי"ד - כגון שנסדר בא' בשבת דקימ"ל 'יניחנה לשבת הבאה', זה אינו דהא לא קתני ולא מיירי מתניתין בנסדר שלא כמצותו, אבל כיון דבמדבר עשו עפ"י הדיבור ונאכל בי"ד, ודאי קשיא איך תני 'לא יותר מי"א'. ודוחק לומר כיון דלא הוי אלא פעם אחת לא קתני".

בהמשך מסיק ה'ערבי נחל' כהצד השני, שעפ"י הדיבור ובהוראת שעה היה לסדרו ביום ראשון, ואמנם קיימו הא דתנן: "כיצד יעשה, יניחנה לשבת הבאה שאפילו הוא על השלחן ימים רבים ואין בכך כלום", ואי תיקשי למה אמר "ולא יותר על אחד עשר", על זה "נוכל לומר דעיקר הרבותא דקמ"ל מתניתין ד'נאכל בי"א ימים אחר אפייתו', היינו, משום דהתנור היה כלי שרת, והוה אמינא דנתקדשו הלחם ונפסלו בלינות אלו, קמ"ל דלא, וא"כ במדבר י"ל דבאמת המתינו על שבת שניה, אבל אין בזה שום רבותא, דהא אחר הקמת המשכן נמשחו כל הכלים, כמבואר בפסוקים הנ"ל, ואם כן הלחם אחר שנאפה היה חול. וכי תאמר, דהשלחן קידש את הלחם באותו יום שנסדר עליו אחר שמשח את השלחן, י"ל לפי מש"כ רש"י ז"ל שם (עח: ד"ה ר"פ) דכלי שרת שיש להם תוך מקדשין אפילו שלא מדעת בעלים, אבל כלי שרת שאין לו תוך אין מקדש אלא מדעת בעלים, ע"ש, א"כ למ"ד (שם צו:) 'מסגרתו של שלחן למטה היה', ופירש"י ז"ל (שם ד"ה כדתניא) שהשלחן היה חלק משני צדדיו ואין לו בית קיבול, אם כן לא קידש השלחן אלא מדעת, ולא היה בדעתם שיקדש את הלחם עד זמנו (בפשטות הוצרך לחדש כן - שלא היה בדעתם שיקדש את הלחם עד שבת הבאה - ולא סמך על מש"כ רש"י במשנתנו, שתועיל ההנחה עד שבת הבאה ולא נפסל בלינה, 'דכיון דלא נסדר בשבת אין שולחן מקדשו עד השבת', כי במשנתנו נסדר שלא כמצותו, ואילו במדבר עשו כן עפ"י הדיבור, ואילו לא היה בדעתם לקדש הלחם היה נפסל בלינה), וא"כ ליכא בהם שום רבותא, ואין סתירה לדברי המשנה, ואתי שפיר".

בהמשך מוסיף לחדש: "ובזה יש ליתן טעם למה ששינה הכתוב בעשיית משה רבע"ה לכתוב (שמות מ, כג): 'ויערוך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר צוה ה' את משה'... וגם יש לדקדק בדברי רש"י ז"ל 'וערכת את ערכו' - 'ב' המערכות של לחם הפנים', מאי קמ"ל ומי לא ידע זאת. ועם האמור יתורץ הכל, כי הלחם נסדר בא' בשבת, כי השלחן לא קידשו שלא מדעת הואיל ואין לו תוך, משא"כ שני בזיכי לבונה לא נסדר אז, דא"כ היו הבזיכין מקדשין את הלבונה אחר משיחתן, כיון דיש להם תוך ומקדשין אף שלא מדעת והיו נפסלים, לזה אמר הכתוב: 'ויערוך עליו ערך לחם' דייקא, ולא בזיכין... וזה שכתב רש"י ז"ל: 'ערכו היינו הלחם', ורצ"ל, לאפוקי הבזיכין". וחותם דבריו: "כל זה נראה לי לומר בדרך דרש, אבל עדיין יש לעיין ולפלפל בגוף הענין, וכעת לא ראיתי מי שדיבר מענין זה למה נסדר אז הלחם שלא כדין, ומה נעשה בו אם אכלוהו בשבת ראשונה או בשבת שניה, ועיין בכל זה".

ואם אמנם שכתב שלא ראה מי שדיבר בענין זה, ישנם מקורות נוספים וקדומים בזה, ועל כך במאמרנו הבא בס"ד.

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קל"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף ק ע"א

מתי סידרו את לחם הפנים כשהוקם המשכן לראשונה בר"ח ניסן (ב)

בענין זמן סידור לחם הפנים כשהוקם המשכן לראשונה בר"ח ניסן שחל להיות ביום א', הבאנו את דברי ה'ערבי נחל' (בפר' פקודי) שעל פי הוראת שעה סידרו אז את לחם הפנים ביום ראשון, והסתפק בזמן לקיחתם מן השולחן - האם היה זה בשבת הבאה, ז' ניסן, ונמצא שלא היו על השולחן כי אם ששה ימים, או שהניחום עד לשבת שאחריה, י"ד ניסן, והיו על השולחן י"ג יום, ואכן הסיק כצד זה. עוד ציטטנו את דברי ה'חתם סופר' בחי' על התורה (שנת תקצ"א) שהעיר גם כן: "צריכים לעיין, כי ר"ח ניסן היה ביום א', ולא ערך לחם הפנים באותו יום כי אם בשבת", ובדבריו לא הסיק שום מסקנא בזה.

אולם ב'דרשות' (שבת החודש תקפ"ח), על הפסוק (שמות מ, כג): "ויערך עליו ערך לחם לפני ה'", מצינו מסקנא מחודשת בזה"ל: "הנה לעולם השולחן קודם למנורה, לומר שזבולן עוד קודם ליששכר, 'מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו' (משלי יח, טז), ומ"מ תראה פלא, כי קדמה הדלקת מנורה ששה ימים לפני ערך לחם, שהמנורה הודלקה ביום א', והשולחן עמד ריקם עד יום השבת ז' למילואים ערב ר"ח ניסן, להורות נתן, כי הת"ח יעסוק בתורה אפילו בלי לחם בילדותו, וסוף יערוך לחם לפניו ארוחתו ארוחת תמיד ניתן לו מאת המלך הכבוד ית"ש". הרי מפורש מדבריו, שביום השבת ערב ר"ח ניסן סידר משה רבינו את לחם הפנים על גבי השולחן, כי בשבעת ימי המילואים שבהם הקים ופירק את המשכן בכל יום, ועשה בו את עבודת היום, היה מדליק את המנורה בכל ערב, וביום השביעי של ז' ימי המילואים - ביום השבת - גם סידר את לחם הפנים על גבי השולחן.

ואמנם מצאנו מקור קדום לזה, דהנה, בעיקר הנידון מצינו בתוספתא (מנחות ז:): "רבי יוסי אומר, כל ז' ימי מלואים היה שולחן בטל בלא לחם, לפי שלא נגמרה מלאכתן, למוצאי שבת לא סידרו עליו את הלחם אלא בשבת בזמנו", ופירשו המפרשים [ראה: 'מנחת בכורים' (נדפס בש"ס וילנא); 'חסדי דוד' להג"ר דוד פארדו זצ"ל], שרבי יוסי בא להשמיענו באמרו: "כל ז' ימי מלואים היה שולחן בטל בלא לחם", שהגם שיום האחרון של ז' ימי המילואים היה ביום השבת, לא סידר משה רבינו באותו יום את לחם הפנים, "לפי שלא נגמרה מלאכתן", והיינו, שעדיין לא נמשחו הכלים ולא שרתה השכינה במשכן, שזאת היא גמר מלאכתן, ולא היה השולחן ראוי לקדש הלחם (ועי"ש ב'חסדי דוד' דכמו כן לא היתה העלאת הנרות והקטרת הקטורת במשך ז' ימי המילואים, כי אם בר"ח ניסן יום הקמת המשכן), וסיום דבריו הוא: "למוצאי שבת לא סידרו עליו את הלחם אלא בשבת בזמנו", היינו, שבמוצ"ש שהוא יום שמיני למילואים - ר"ח ניסן לא סידרו עליו את הלחם, משום שלא היה זמנו, 'אלא בשבת בזמנו', שביום השבת הבא - יום ז' ניסן סידרו את הלחם בפעם הראשונה.

הרי לנו דרך נוספת בהאי ענינא, שהפעם הראשונה שסידרו את לחם הפנים היתה ביום השבת שאחרי הקמת המשכן - ביום ז' ניסן, כי רק לאחר שנמשח השולחן בר"ח ניסן - כשהגיע לראשונה זמן סידור לחם הפנים - ביום שבת הבאה, סידרו לראשונה את לחם הפנים על השולחן. ואכן כן נראה גם מדברי הרמב"ן בפרשת פקודי (מ, יז), שמה שנאמר (שם, כג): "ויערוך עליו ערך לחם", וכן (שם, כה): "ויעל הנרות", היינו, ש"עשה כן בזמנם אחרי המשיחה" (עי' 'אבן עזרא' שמות מ, ב וע"ע 'משך חכמה' פר' נשא ז, יב).

אמנם, ב'חסדי דוד' (שם) מבאר שבתוספתא ישנם תנאים החולקים על דברי רבי יוסי, וכתב ד"לדידיה אפשר דאין הכי נמי שכל ז' ימי המלואים היה מדליק גם המנורה ומקטיר קטרת, אע"פ שאח"כ היה מפרקו בלילה, וגם ביום שביעי של מלואים שהיה בשבת אפשר שסידר הלחם ואף שאח"כ פרקו, מ"מ מאחר שכבר סדרן בשבת יכול היה להחזירן ביום הקמת המשכן" (וזהו כדברי החת"ס הנז'). וממשיך וכותב: "והכי מסתבר טפי משמעות הכתובים, דבין בצווי הקב"ה קאמר לו למשה (שם מ, ד) 'והבאת את השלחן וערכת את ערכו', ובמעשה נמי כתיב 'ויערוך עליו ערך לחם' וכו', דמשמע דבמשה כתיב (היינו, שהוא ערך את הלחם, ולא אהרן הכהן), ואי אמרת בשלמא דבשבת של מלואים ניחא - שהיה ע"י משה, אלא אי אמרת כדמשמע מאידך תנא שלא סדרוהו עד השבת הבאה, אז לא שמש עוד משה, והיכי כתיב 'ויערוך'. ודוחק לומר דגזרת הכתוב היתה, דאע"פ שכבר נסתלק משה מן הכהונה, אפילו הכי תחלת סדור הלחם הצריכו הכתוב על ידו - כמו כל שאר הדברים שהוצרכו להיות פעם ראשונה על ידו" (ראה חי' מהרי"ל דיסקין עה"ת פר' פקודי שהוציא גם מדברי רבי יוסי הנ"ל בתוספתא שמשה רבינו סידר את הלחם הפנים ביום השבת שביעי למילואים, וצ"ע בדבריו).

המורם מן האמור, שיש לנו כמה דרכים בפתרון הדבר: א] ביום השבת הראשון אחרי ר"ח ניסן - שחלה ביום ז' בניסן סידרו לראשונה את לחם הפנים, ויתכן שזה נעשה על ידי משה רבינו ולא ע"י אהרן הכהן - בגזירת הכתוב (כן מבואר בדברי הרמב"ן, ואבן עזרא הנז', עעו"ש, וכ"ה לפי פשטות התוספתא, ולאור ביאורם של ה'מנחת ביכורים' וה'חסדי דוד'); ב] ביום השבת ער"ח ניסן - שביעי למילואים, היה סידור לחם הפנים לראשונה, ונעשה ע"י משה רבינו כמו שאר העבודות בז' ימי המילואים (כן העלה החת"ס בדרשות, וכן נקט מהרי"ל דיסקין); ג] בר"ח ניסן - ביום הקמת המשכן סידר משה רבינו את לחם הפנים לראשונה, וזאת היתה הוראת שעה, כי סידור לחם הפנים הוא ביום השבת. כן נקט ה'ערבי נחל', והסתפק אימתי נלקחו מן השולחן לראשונה, האם בהשבת הראשונה - ז' ניסן, או לשבת הבאה - י"ד בניסן, וכן הכריע, וכמו כן חידש שבזיכי הלבונה לא הועלו על השולחן כי אם ביום השבת - ז' ניסן, ולא כמו שעשו כלפי סידור לחם הפנים שהיה ביום א' (וראה 'צפנת פענח' פר' תרומה [כה, ל] ופרשת פקודי [מ, כג] שדרכו בדרך זו, יעו"ש, ואכמ"ל).