חוזר בו מדעתו / רפי זברגר

מנחות קג ע"ג

הקדמה

במשנה בדף הקודם למדנו על פערים בין התחייבות של אדם לקרבן לבין מה שהביא בפועל. במשנה הראשונה בדף שלנו אנו לומדים על התחייבות שגוייה של אדם להביא קרבן ''לא תקין'' ופתרונות למצבים אלו. 
 

הנושא

1. האומר הרי עלי מנחה מן השעורים - יביא מן החטים.
כיוון שאין מנחת נדבה שעורים (רק מנחת סוטה ומנחת העומר שאינן נדבה), הרי אנו אומרים שיביא מנחה מן החיטים כפי הדין במנחות אלו. 
2. קמח - יביא סולת.
אם נדב להביא מנחה מקמח שאינו מנופה, הרי מתחייב הוא להביא מסולת מנופה כדין. 
3. בלא שמן ובלא לבונה - יביא שמן ולבונה.
כיוון שגם אין מנחת נדבה ללא שמן ולבונה (רק מנחת חוטא, מנחת סוטה ושתי הלחם באים ללא שמן וללא לבונה, והן אינן מנחות נדבה), הרי גם אם אמר שיביא ללא שמן ולבונה חייב הוא להוסיפם למנחה. 
4. חצי עשרון - יביא עשרון שלם.
אין מנחה ללא עשרון אחד של סולת לפחות. למרות שאמר כי יביא חצי עשרון, הרי עליו להביא עשרון שלם. 
5. עשרון ומחצה - יביא שנים.
אין חצאים בעשרונות המנחה (לבד ממנחת חביתין המובאת ע''י הכהן הגדול, שהיא מחולקת לשנים, חצי בכל בקר וחצי בערב). ובמקרה זה שאמר כי יביא עשרון וחצי, אנו ''מעגלים'' למעלה ומחייבים אותו להביא שני עשרונים. 
רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין:
רבי שמעון חולק על כל הדינים במשנה וסובר כי "נדבה לא תקינה", כמו בכל המקרים לעיל, אינה מהווה נדר ואינו חייב להביא כלל מנחה, בכל חמשת המקרים לעיל. 
הגמרא שואלת מיד בתחילה: אמאי, נדר ופתחו עמו?
הרי אם נדב מנחה, ומיד לאחר מכן ציין הלכה שאינה נכונה, לכאורה זהו ''פתח'' לחרטה מן הנדר, ומדוע איפה אנו מחייבים אותו להביא נדר שהוא ''התחרט'' עליו? לשאלה זו ישנן שתי תשובות בגמרא: 
1. אמר חזקיה: הא מני בית שמאי היא, דאמרי תפוס לשון ראשון. דתנן (נזיר, ט', א'): הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, בית שמאי אומרים: נזיר, ובית הלל אומרים: אינו נזיר.
חזקיה מעמיד את המשנה לפי בית שמאי הסובר כי יש ''לתפוס לשון ראשון'', ואם אמר משהו, ומיד לאחר מכן אמר משהו הפוך, הרי אנו ''תופסים'' את הלשון שאמר בתחילה וזה הקובע. לכן אצלנו, גם אם חזר בו מן הנדר, הרי שאנו כבר ''תפסנו'' את הנדר שנדר בתחילה, ו''מתעלמים'' מדיבורו בהמשך. 
את דעת בית שמאי למדנו במסכת נזיר, שם למדנו כי אם אדם נדר להיות נזיר, למרות שלאחר מכן סייג את דבריו ואמר שהוא נזיר רק מן התאנים המיובשות (גרוגרות) או מ''גוש תאנים דבוקות'' (דבילה), הרי אנו מתעלמים מדבריו האחרונים, (שהרי נזיר מתחייב להינזר רק מגפן ומיין), והוא חייב להיות נזיר, וזאת בניגוד לדעת בית הלל הסוברים כי הוא אינו הופך להיות נזיר, כיוון שמתייחסים לכל דבריו. 
2. ר' יוחנן אמר: אפילו תימא בית הלל באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך.
רבי יוחנן מעמיד את משנתנו גם לפי בית הלל, ומסביר כי ''האמירה השנייה'' של נודר המנחה שאמר מן השעורים, או מן הקמח, וכן בשאר המקרים של המשנה, אינם אלא טעות, ואין הוא מתכוון לחזור בו מנדרו. לכן גם בית הלל מסכימים כי במקרה של ''טעות'' אין היא מהווה חזרה מהדברים הראשונים שנאמרו. 
בהמשך מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין חזקיה לרבי יוחנן, נתמקד בדעתו של חזקיה: 
אמר חזקיה: לא שנו אלא דאמר מנחה מן השעורים, אבל אמר מנחה מן העדשים לא.
חזקיה מסייג את הלכת המשנה בשעורים ואומר, כי אם הנודר אמר שיביא מנחה מן העדשים, אין הוא מחויב להביא כלל מנחה. ההסבר לכך: מצאנו מנחה מן השעורים, (כנאמר לעיל, במנחת העומר ובמנחת סוטה), לכן ניתן לומר כי הנודר טעה, אך מנחת עדשים לא מצאנו כלל וכלל, לכן בוודאי חזר בו מנדרו, ואינו מחויב להביא את המנחה. 
שואלת מיד הגמרא "שאלה מתבקשת'': מכדי חזקיה כמאן אמר לשמעתיה, כבית שמאי, ובית שמאי משום תפוס לשון ראשון, הוא מה לי מן השעורין מה לי מן העדשים?
הרי הסברנו קודם כי חזקיה העמיד את משנתנו כשיטת בית שמאי הסובר ''תפוס לשון ראשון''. אם כן, שואלת הגמרא, לפי שיטה זו לא צריך להיות הבדל בין אם אמר שעורים או עדשים, ומדוע איפה חזקיה מחלק בין המקרים הללו?
תשובת הגמרא מעניינת מאוד: הדר ביה.
חזקיה חזר בו מדעתו הראשונה אשר העמידה את המשנה כבית שמאי. הוא מסכים לדעת רבי יוחנן, אשר העמיד את המשנה לפי בית הלל. והגמרא מסבירה מיד, כי הקושיא אשר זה עתה הקשינו, היא זאת אשר גרמה לחזקיה לחזור בו מדעתו הקודמת. 
 

מהו המסר?

היום נלמד מסר דומה למסר אשר למדנו בדף הקודם:
כמה יפה ללמוד גמרא זו. כמה יפה התייחסותו הרצינית של חזקיה לקושיות עליו, והמוכנות שלו לחזור בו מדעתו, ללא מורא ופחד מן ''הכבוד שלו''. אם אכן שכנעו אותו כי הוא טעה, הוא מודה בפה מלא ואומר: טעיתי ואני חוזר בי.
נשתדל ללמוד מדרכו זו של חזקיה, ללמוד להקשיב באמת לדעתו של הזולת, ואם אמנם השתכנענו כי טעינו, לא להתבייש ולהיות מוכנים להודות בטעותנו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]