חיפוש אחר הטוב ביותר / רפי זברגר

מנחות קא ע''א

הקדמה

המשנה הראשונה בפרק שנים עשר עוסקת בפדיון של קרבנות שונים:
• המנחות והנסכים שנטמאו, עד שלא קדשו בכלי - יש להם פדיון, משקידשו בכלי - אין להם פדיון.
מנחות ונסכים אשר נטמאו לפני שנתקדשו ע''י כלי שרת במקדש, אלא רק באמירת בעל הקרבן, הרי הם קדושים "רק קדושת דמים", ולכן ניתן לפדות אותם ולהפקיע קדושתם. 
אך אם כבר הוכנסו לתוך כלי שרת, הרי הם קדושים קדושת הגוף, ולכן אין אפשרות לפדותם ולהפקיע קדושתם. 
• העופות והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו - אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה.
דברים שאינם בהמות, כמו עופות המוקרבים כקרבן, עצי המערכה שהוקדשו לבית המקדש, לבונה שהוקדשה לצורך לחם הפנים, וכלי שרת המשמשים לעבודת בית המקדש – כל אלו לא ניתן לפדותם, כיוון שדין פדיון נאמר רק בבהמות.
מסביר שמואל בתחילת הגמרא: 
ואפילו הן טהורין – נפדין, מאי טעמא כמה דלא קדשי בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים נפדין.
שמואל סובר כי דין המשנה לגבי פדיון, חל גם כאשר הכלי טהור לגמרי, כיוון שכל עוד לא הכניסו את המנחות או הנסכים לתוך כלי, הרי שקדושה שלהם היא רק קדושת דמים, כפי שהסברנו במשנה לעיל, לכן – ניתן ומותר לפדות. 
מקשה מיד הגמרא, "קושיא המתבקשת" מלשון המשנה:
והא נטמאו תנן?
איך אתה אומר לנו שמואל, כי דין המשנה חל גם במנחות ונסכים טהורים, הרי המשנה נקטה לשון מפורשת שנטמאו?
מתרצת הגמרא: 
הוא הדין דאע"ג דלא נטמאו, ואיידי דקא בעי מיתנא סיפא: משקידשו בכלי - אין להן פדיון, דאפילו נטמאו נמי לא, תנא נמי רישא שנטמאו.
לשון המשנה נטמאו ''אינו בדווקא'', וגם אם היו טהורים ניתן לפדותם. אלא, בגלל שלמדנו בסיפא כי לאחר קידוש הכלי אין פדיון, גם כאשר הכלי נטמא, לכן כתבה המשנה גם ברישא על כלים טמאים. אבל כאמור, גם כלים טהורים ניתן לפדות.
 

הנושא

הגמרא באמצע עמוד א' מביאה הסבר אחר לדברי שמואל, המיישבת באופן אחר את הסתירה לכאורה בין דבריו למשנה.
לא לעולם אימא לך טהורין בעלמא נפדין והני - משום דלא שכיחי הוא.
באמת דברי שמואל נכונים, וטהורים אכן נפדים. ולשאלתנו מתוך המשנה לגבי עצים, לבונה וכלי שרת אשר אינם נפדים, זהו רק בגלל שקשה למצוא אחרים לצורך בית המקדש. כיוון שהם לא שכיחים, והינם "קשים להשגה", לכן קבעה המשנה כי אין לפדותם. (עד שכבר מצאנו אותם, אנו לא מרשים להוציאם בחזרה מתוככי המקדש!).
מקשה הגמרא על תירוץ זה:
בשלמא לבונה וכלי שרת לא שכיחי, אלא עצים מישכח שכיחי!
ניתן להבין את התשובה לגבי לבונה וכלי שרת. דברים אלו באמת קשים להשגה ואינם שכיחים, לכן מובן מדוע אסור לפדותם. אך ממשיכה הגמרא ומקשה: עצים הרי מצויים בשפע, ומדוע נגזור כי אין לפדותם?
עונה הגמרא, ומוכיחה זאת: 
עצים נמי כיון דאמר מר: כל עץ שנמצא בו תולעת – פסול, לגבי מזבח הילכך לא שכיחי.
חשבנו כי עצים הינם ''ברי השגה'' בקלות, אז לא. עצים כשרים ללא תולעים (שהרי תולעת פוסלת את העצים), הינם אכן קשים להשגה. אי לכך, ברורה המשנה הקובעת כי גם עצים אין לפדותם.
 

מהו המסר?

ההבדל בין ההבנה בקושיא לבין ההבנה בתירוץ הגמרא לעיל, במחשבה לגבי ''קושי להביא עצים למערכה''.
בקושיא חשבנו כי מאוד קל להביא עצים למערכה, אך משנזכרנו בהלכה הפוסלת ''עצים מתולעים'' בבית המקדש, ''נפל לנו האסימון'', והבנו כי גם עצים כשרים קשה להשיג.
אנו לומדים מכאן, כי ''דברים כשרים וטובים'' אינם מצויים כל כך, ויש להתאמץ כדי למצוא אותם.
נלמד מכאן מסר גם לתופעות ורכיבים אחרים בחיים. קל למצוא דברים ''פשוטים ולא שווים''. קשה למצוא ''שופרא דשופרא''. כמעט בכל דבר בחיים, יש להתאמץ ולהשתדל מאוד למצוא את ''הטוב והמעולה''. אין זה קל, אבל אנו לא רשאים להיבטל ולא להשתדל, כלשון המשנה במסכת אבות (ב', ט''ז): ''אין אתה בן חורין להיבטל ממנה''.
אומרת לנו משנה אחרת במסכת אבות (ה', ג'): ''לפום צערא אגרא'' – ככל שנשתדל יותר, ''נצטער יותר'' בחיפוש ועשיה, כך גם שכרנו יגדל בהתאמה. לכן, אין ''לפחד'' מהתאמצות יתר, ויש לחפש ולמצוא בכל הכוח את הטוב ביותר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]