הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
האם כללי ההכרעה בין חכמים תקפים גם במחלוקת לגבי נימוקי הדין; רבי יהודה ורבי שמעון
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות קג ע"ב
מתני'. מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד. (אם אמר הרי עלי ששים עשרון מביא בכלי אחד) אם אמר הרי עלי ס"א - מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד, שכן הציבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד, דיו ליחיד שהוא פחות מן הציבור אחד.
אמר רבי שמעון: והלא אלו לפרים ואלו לכבשים, ואינם נבללים זה עם זה! אלא, עד ששים יכולין ליבלל. אמרו לו: ששים נבללין, וששים ואחד אין נבללין? אמר להם: כל מדות חכמים כן, בארבעים סאה הוא טובל, ובארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול בהן.
גמ'. שאיל שאילה למעלה מרבי יהודה בר אילעאי: מנין לאומר הרי עלי ששים ואחד - מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד? פתח רבי יהודה בר אילעאי ראש המדברים בכל מקום, ואמר: שכן מצינו ציבור מביאין ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד, דיו ליחיד שיפחות מן הציבור אחד.
אמר לו רבי שמעון: והלא אלו פרים ואילים ואלו כבשים, אלו בלילתן עבה ואלו בלילתן רכה, אלו בלילתן שחרית ואלו בלילתן בין הערבים, ואין נבללין מזה על זה!
אמרו לו: אמור אתה,
אמר להם: הרי הוא אומר +ויקרא ז+ וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, כבר אמרה תורה: הבא מנחה שיכולה להיבלל. א"ל: בששים נבללין, בששים ואחד אין נבללין? אמר לו: כל מדת חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול; כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין; שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס.
1.
במשנה יש מחלוקת בין תנא קמא ורבי שמעון לגבי הנימוק לדין שאין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מששים עשרון.
1.1
בברייתא מובאת דעת "רבי יהודה בר אילעאי" שהיא כדעת "תנא קמא" במשנה.
2.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יז, הלכה ו:
אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מששים עשרון, ואם נדר יותר מששים מביא ששים בכלי אחד והשאר בכלי שני, שאין יכולין להבלל כאחד אלא ששים אבל יתר על ששים אין נבללין, אע"פ שאין הבלילה מעכבת כמו שביארנו אמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו.
הרמב"ם פוסק כרבי שמעון במשנה. שהיחיד מביא מנחה בכלי אחד רק ששים עשרון ולא יותר, ומטעם שאינם נבללים כאחד.
3.
ולכאורה הלכה צריכה להיות כתנא קמא [שהנימוק הוא: "דיו ליחיד..."], מפני ש"תנא קמא" נחשב כ"רבים" נגד יחיד [רבי שמעון].
4.
ויותר קשה, שהרי רבי יהודה [בברייתא] סובר כדעת תנא קמא, והכלל הוא:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מו עמוד ב
"...דאמר רבי אבא אמר רבי יוחנן: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה..."
זאת אומרת, שהרמב"ם צריך היה לפסוק כדעת "תנא קמא [במשנה] ורבי יהודה [בברייתא], ולא כדעת רבי שמעון.
5.
אומר ה"שפת אמת" [מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רמו], שמהמשא ומתן בגמרא משמע שרבי יהודה הודה לרבי שמעון [הוא לומד זאת מהביטוי שרבי יהודה אמר לרבי שמעון "אמור אתה...", ונראה לי שתלוי גם אם גורסים "אמר לו" או "אמרו לו" – דעת רבים]
6.
הסבר נוסף הוא [ב"ילקוט ביאורים", שם]: שכאשר אין נפקות לדין וכל המחלוקת ביניהם היא רק בקשר לנימוק הדין ובדרשת פסוקים, הרמב"ם מעדיף את נימוקו של רבי שמעון שבכל מקום דורש "טעמא דקרא".
7.
את ההסבר האחרון ניתן להרחיב ולשאול: האם כללי ההכרעה בין תנאים או בין אמוראים חלים רק כאשר מדובר במחלוקות של סברות אישיות [/"אליבא דנפשייהו"/], או של דינים אישיים, או הכללים הנ"ל חלים גם במחלוקות על מסורת, על נימוקים וסיבות, או על הסברים של חכמים קודמים.
8.
ראה על כך:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שו
כלל זה של הלכה כרבא לגבי אביי יש סוברים שלא נאמר אלא כשחולקים בדין,
אבל כשאינם חולקים אלא בטעמו של דבר אין כלל זה נוהג.
אבל יש מוכיחים מדברי ראשונים שאף במחלוקת בטעם הדבר הלכה כרבא.
וכן כשנחלקו בפסק הלכה שנחלקו בה תנאים, אם הלכה כפלוני או כפלוני, הלכה כרבא. וכן אף כשנחלקו לא בסברת עצמם, אלא בסברת תנאים, כיצד סוברים אותם תנאים, הלכה כרבא. ויש שנסתפקו בדבר.
וכן כשנחלקו סתם בדבר שכבר נחלקו בו תנאים או אמוראים קודמים - לא שנחלקו אם הלכה כפלוני או פלוני, אלא נחלקו בגופו של דבר - הלכה כרבא.
ויש שכתבו שאין אומרים הלכה כרבא כשאין עיקר המחלוקת שלהם, וכבר נחלקו בו גדולים מהם.
בקטע הנ"ל יש סיכום השיטות. אמנם הוא מדבר על מחלוקת בין אביי לרבא, שכידוע הכלל הוא, שהלכה כרבא [חוץ מיע"ל קג"ם]. אולם נראה מסברא, שהוא מתאים לכל כללי ההכרעה בין האמוראים, ואולי גם בין התנאים.
9.
לפי זה, בסוגייתנו, יתכן לומר, שלפי השיטות הנ"ל - שכללי ההכרעה לא חלים במחלוקת לגבי מציאת מקורות ונימוקים לדין מסויים - אין הכרח שבסוגייתנו ההלכה תהיה דווקא כרבי יהודה [על פי הכלל בגמרא הנ"ל ממסכת עירובין],
לכן הרמב"ם לא היה חייב לפסוק כרבי יהודה.
10.
הערה נוספת [מחודשת]: רבי יהודה הנשיא ידע שרבי יהודה [בברייתא] הוא זה שאמר את דעת "תנא קמא" [במשנה] ומדוע רבי יהודה הנשיא לא כתב את שמו של רבי יהודה [ב"תנא קמא"]?
11.
אלא אולי ניתן לחדש: הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון חל רק כששניהם כתובים ומובאים באותה משנה או באותה ברייתא, אבל בסוגייתנו רבי יהודה הנשיא בכוונה לא כתב את שמו של רבי יהודה במשנתנו ובמקרה כזה הוא מתכוון ללמדנו שהרישא [דעת "תנא קמא"] היא דעת יחיד ולכן עדיפה דעת רבי שמעון, ורבי יהודה הנשיא גם לא כתב "רבי מאיר" במשנה כי בגמרא [עירובין דף מו] יש ספק מהי ההכרעה במחלוקת בין רבי מאיר ורבי שמעון.
11.1
אבל לכאורה הכלל הוא שהלכה כתנא קמא נגד תנא יחיד שחולק עליו. אלא שזה נכון רק כשלא ידוע מיהו תנא קמא אבל בסוגייתנו ברור שמדובר ברבי יהודה [כפי שמודגש בברייתא], ולכן מתאים לאמור לעיל בסעיף 10.
12.
ואולי יש להוסיף "נקודה", האם הברייתא קדמה למשנה או שהיא מאוחרת למשנה.
12.1
אם הברייתא קדמה למשנה מסתבר ש"רבי" צמצם בניסוח המשנה את האמור בהרחבה בברייתא. ולפי זה מתאים כל הדיון לעיל.
12.2
אם הברייתא מאוחרת למשנה, הרי שיתכן שה"תנא קמא" איננו בהכרח רבי יהודה. והדיון בברייתא לא נודעה ל"רבי", וממילא רבי התכוון רק למחלוקת בין תנא קמא לרבי שמעון. והרמב"ם לא "מתחשב" בברייתא ה"מאוחרת". ולגבי המחלוקת בין תנא קמא ורבי שמעון הרמב"ם מעדיף את הנימוק של רבי שמעון כלעיל בסעיף 6.
