השתדלות למציאת פתרונות / רפי זברגר

מנחות צה ע"ב

הקדמה

בדף הקודם התחלנו את פרק אחד עשר במסכת, פרק שתי הלחם. הפרק עוסק בדינים של שתי המנחות: לחם הפנים ושתי הלחם. במשנה הראשונה תיארנו את עשיית שתי המנחות, וההבדלים ביניהם בתחום העשייה. 
המשנה אותה נלמד היום, ממשיכה לעסוק באופן עשייתן ומיקום עשייתן וההבדלים ביניהם. 
 

הנושא

במשנה ישנה מחלוקת משולשת בין שלש תנאים: 
• תנא קמא - אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים: לישתן ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים, ואינן דוחות את השבת.
תנא קמא סובר כי ניתן ללוש ו''לתקן'' (לעצב את צורתן) את החלות גם מחוץ לעזרה. אך מחייב שהאפייה תבוצע רק בתוך העזרה. מכיוון שלדעתו, אם ניתן לאפות את שתי הלחם ולחם הפנים בערב שבת לצורך השבת, אין לחלל, ולאפות אותן ביום השבת. 
• רבי יהודה - כל מעשיהם בפנים.
לדעת רבי יהודה החולק על תנא קמא וסובר, כי כל הפעולות של שתי הלחם ולחם הפנים, נעשות בתוך העזרה.
סברתו היא כי כלי המקדש מקדשים את לחם הפנים ושתי הלחם, ולכן מחייב לבצע בתוך העזרה. 
• רבי שמעון - לעולם הוי רגיל לומר: שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פאגי.
רבי שמעון סובר כי ניתן לבצע את כל הפעולות של שתי המנחות הללו (כולל אפיה), גם בתוך העזרה, וגם מחוצה לה (בית פאגי הינו השטח של ירושלים בתוך החומות, אך מחוץ לעזרה). 
הגמרא מקשה כי יש סתירה לכאורה בדעת תנא קמא:
הא גופא קשיא: אמרת לישתן ועריכתן בחוץ - אלמא מדת יבש לא נתקדשה, ואפייתן בפנים - אלמא מדת יבש נתקדשה.
המסקנה הנובעת מהדין הראשון כי מותר ללוש ולערוך מחוץ לעזרה – מידה המודדת דברים יבשים במקדש איננה קדושה. שהרי אם המידה שהייתה משמשת ללישה הייתה קדושה, הרי שהבלילה הנעשית מחוץ למקדש הייתה מתקדשת ונפסלת כאשר יצאה מחוץ לעזרה. לעומת זאת הדין הבא של תנא קמא מחייב אפייה בתוך העזרה, ומכאן שהכלים המודדים יבש נתקדשו ולכן צריך לאפות בעזרה – סתירה לכאורה מהדין הראשון. 
רבה שמע קושיא זו ואמר: הקשה אדם קשה שהוא כברזל, ומנו רב ששת.
קושיא זו כבר הייתה קשה ל''אדם קשה כברזל'', ושמו רב ששת. רש''י מסביר את התואר ''קשה כברזל'' – חכם ומחודד לחתוך הלכה כברזל. למרות תיאור זה, למרות חכמתו וחריפותו של רב ששת, הוא נשאר בקושיא ולא ידע מה לענות על הסתירה לכאורה. הגמרא בכל אופן מסבירה את ההבדל בין ההלכות: 
מאי קשיא? דלמא עשרון לא מקדש, תנור מקדש.
בדין הראשון באמת אין קדושת כלי, והכלי המודד עישרון באמת לא נתקדש, לעומת הדין השני העוסק באפיה, הקדושה נובעת מכוח התנור, שהוא היה מקדש כמו כלי משכן, ולכן צריך לאפות בתוך העזרה. 
ולאור זאת, ''מתקנת'' את הקושיא ומביאה סתירה לכאורה בין שני דינים אחרים במשנה: 
אלא אי קשיא הא קשיא: ואפייתן בפנים - אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת איפסלה בלינה.
מדין המחייב לאפות בתוך העזרה אנו מסיקים, כפי שאמרנו זה עתה, כי התנור מקדש ולכן יש לאפות בתוך העזרה. אך מן הדין השני המלמד אותנו כי אפיה אינה דוחה שבת, אנו מחויבים לאפות לפני השבת, אם כן – כיצד ניתן להשאיר בלילה חלות שנתקדשו בתנור ביום שישי, והרי יש פסול של לינה?
שוב חוזרים על אמירה קודמת והפעם בשם רבא: הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל, ומנו רב ששת.
גם הפעם מנסים להבין ולתרץ את הסתירה לכאורה:
אמר רב אשי: מאי קושיא? דלמא מאי מבפנים - במקום זריזין.
רב אשי מנסה לומר כי אין כוונת המשנה במילים ואפייתן בפנים, כי צריך לאפות בעזרה, אלא כוהנים העובדים בעזרה והם אנשים זריזים, העושים מלאכתם במהירות וביעילות, הם צריכים לאפות את הלחם, אבל יכולים לעשות זאת גם מחוץ לעזרה וממילא, אין סתירה שהרי התנור לא קידש מחוץ לעזרה. 
הגמרא דוחה את דברי רב אשי ואומרת:
והא דרב אשי ברותא היא.
דברי רב אשי הינם ''דברים חיצוניים", שהרי לא יכול להיות שדווקא אפייה מחייבת כוהנים ולישה ועריכה לא. 
אם כן, לפי מסקנת הגמרא יוצא, שאנו נשארים בקושיא ובסתירה בין שני חלקי המשנה. 
נעיין בתוספות בסוף העמוד, המתרץ לנו במספר מילים מצומצם את הקושיא:
ותברה, מי ששנה זו, לא שנה זו. 
כלומר, התוספות מסביר במשנה כי שני החלקים הסותרים אחד את השני, בעצם נאמרו על ידי שני חכמים. ומי שלמד את הדין "ואפייתן בפנים" (ממנו משמע כי התנור מקדש) לא שנה את הדין "ואין דוחות את השבת" (ממנו משמע כי התנור לא מקדש, אחרת אין אפשרות לאפות ביום שישי, שהרי ייפסל בלינה). ולכן, החכם ששנה ''ואפייתן בפנים'' סובר כי אפיית לחם הפנים ושתי הלחם כן דוחים את השבת. 
 

מהו המסר?

למרות שהגמרא נשארה לכאורה בקושיא, ראשונים ''לא הרשו לעצמם להישאר במצב זה'' ותרצו אותה במספר אופנים (תשובת התוספות היא אחת מהן). אנו לומדים מכך, למרות שכבר אמרנו מספר פעמים כי ''לא מתים מקושיות'', אנו בכל אופן משתדלים מאוד למצוא תירוצים לקושיות ולא להזדרז ולהגיע למסקנה כי הנושא נשאר קשה ולא סגור.
אמנם העמדה של התוספות היא ביצירת מחלוקת במשנה, אך מכיוון שבכל אופן יש מחלוקת במשנה, אנו מרחיבים אותה גם לשאלה שלנו, ומעמידים כי מדובר בשתי דעות שונות, ובכך נופלת השאלה.
ניתן אולי גם לומר, כי תוספות ''נתלה'' במילה ''ברותא'' (נשבר) ומסיט את משמעותה לכך, שאנו ''שוברים'' גם את המשנה, ומחלקים אותה לשני חכמים שונים.
נסכם ונאמר כי שאיפתנו לתרץ את הקושיות בכל הכוח, ורק אם אין ברירה אנו מכריזים כי ''לא מתים מקושיות''.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]