הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
קשיא
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות צא ע"ב
או לאיל למה לי? לרבות את הפלגס. הניחא לר' יוחנן דאמר: בריה הוא, דתנן: הקריבו, מביא עליו נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו, וא"ר יוחנן: או לאיל - לרבות את הפלגס, אלא לבר פדא דאמר: מייתי ומתני, דספיקא הוא, אצטריך קרא לרבויי ספיקא? [ודאי] לבר פדא קשיא. +במדבר ט"ו+ ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים, לשור האחד מה ת"ל? לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש, יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל? ת"ל: לשור האחד.
1.
הגמרא שואלת מדוע נאמר בפסוק "או לאיל" היה די לומר "לאיל". עונה הגמרא שהמילה "או" באה לרבות את הפלגס שנסכיו הם כנסכי האיל.
2.
מהו הפלגס? מחלוקת בין רבי יוחנן לבר פדא. רבי יוחנן סובר שהוא בריה בפני עצמה ואינו לא כבש ולא איל. ובר פדא סובר שפלגס הוא ספק כבש ספק איל. [כבש – נקרא תוך שנתו הראשונה; לאחר 30 יום משנתו השניה – נקרא איל. באותם 30 יום נקרא פלגס.]
3.
הגמרא טוענת שלפי רבי יוחנן שפלגס הוא בריה בפני עצמו ברור מדוע התורה ריבתה על ידי המילה "או" שגם נסכי הפלגס הם כנסכי האיל. אולם לבר פדא שסובר שהוא ספק, האם באה התורה לרבות שמספק מביאים נסכים כמו של האיל?
עונה הגמרא שבאמת לבר פדא "קשיא".
4.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק טז הלכה ב:
נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק, נדר שחור והביא לבן לבן והביא שחור זכר והביא נקבה נקבה והביא זכר לא יצא.
הרמב"ם פוסק שפלגס הוא "ספק" – לגבי נדרים
5.
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק טז הלכה ב:
נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה"ז ספק. בעיא בסוף פ"ק דחולין (דף כ"ג:) וקאמר אליבא דר"י לא תיבעי לך דאמר בריה הוי וכו' כי תבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני וסלקא בתיקו. ובפרק שתי מדות (דף צ"א:) אסיקנא לבר פדא בקשיא. ויש לתמוה על רבינו שהי"ל לפסוק שלא יצא ידי נדרו כרבי יוחנן דאמר הכי לא להניח הדבר בספק וכבר פדא דאסיקנא בקשיא. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל דכיון דלא אסיקנא בתיובתא הוה אפשר למפסק כוותיה וה"ל ספיקא אי הלכה כר' יוחנן או אי הלכה כבר פדא עכ"ד:
שואל ה"כסף משנה" הרי בסוגייתנו הסוגיה מסיימת ב"קשיא" על דברי בר פדא. ומדוע הרמב"ם לא פסק כרבי יוחנן שפלגס הוא בריה בפני עצמה וממילא אם נדר על "איל" או על "כבש" לא נקרא שנדר על "פלגס" ופשוט שאם הביא פלגס לא קיים את נדרו.
6.
עונה ה"כסף משנה": הביטוי "קשיא" מלמד שיש אמנם קושי אבל אין דחיה מוחלטת של בר פדא, ולכן הרמב"ם מסתפק כמי ההלכה, כרבי יוחנן או כבר פדא, וממילא למסקנה הסופית יש ספק האם פלגס הוא בריה בפני עצמה או שהוא איל או שהוא כבש, ולכן יש ספק אם יצא ידי חובת נדרו.
7.
וה"לחם משנה" מסביר שבגמרא במסכת חולין רבי זירא דן לפי בר פדא ומשמע מכך שהוא פוסק כמותו ולא כרבי יוחנן, ולכן למרות שבסוגייתנו הסוגיה נשארת ב"קשיא" על בר פדא הרי שבמסכת חולין מסתמכים על דבריו.
8.
ויש להעיר. פרשנים רבים מסבירים שהביטוי "קשיא" במסקנת סוגיה שונה מהביטוי "תיובתא". "תיובתא" הוא דחיה מוחלטת של הדעה [ובודאי כשמדובר בביטוי כפול של "תיובתא ד... תיובתא"], ואילו "קשיא" הוא רק הצגת קושי שלא מכריח שבגינו אין הלכה כאותה דעה.
8.1
בסוגייתנו יש שמסבירים שיתכן שלבר פדא היתה דרשה מיוחדת מהפסוקים. ומכיון שבסוגיה אחרת בש"ס משמע כבר פדא הרי שניתן לפסוק כמותו – וזהו המקור לדברי הרמב"ם.
ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נח]
8.2
לפי זה נראה לומר, שאת הביטוי "קשיא" לא כתב עורך הש"ס כמסקנה, אלא זהו ביטוי שנאמר באותו בית מדרש שדנו בסגיה, ולכן יתכן שעורך הש"ס דווקא מכריע כסוגיה אחרת שמתבססת דוקא על בר פדא.
8.3
ואולי ניתן לומר, שבדרך כלל כאשר הביטוי "קשיא" עומד בפני עצמו הוא נאמר על ידי עורך הגמרא [אבל גם אז עדיין יקשה שמצינו פעמים רבות שלמרות "קשיא" הגמרא פוסקת כאותה דעה], אבל בסוגייתנו הוא בא בצירוף: "ודאי לבר פדא קשיא" – ביטוי זה נאמר בבית המדרש ולא על ידי עורך הגמרא וממילא "קל" יותר לפסוק [מתוך הסוגיה במסכת חולין] כבר פדא.
9.
ואולי ניתן לומר שהרמב"ם פוסק כדעה שלא נאמר עליה "הניחא למאן דאמר" [זוהי מחלוקת בין בעלי הכללים], וממילא יוצא ש"עורך הגמרא" הוא זה שכתב "הניחא ל... אלא ל...", וממילא הוא זה שהכריע כבר פדא.
10.
כמו כן ניתן לומר שהרמב"ם פסק כבר פדא מפני שבר פדא היה רבו של רבי יוחנן [ראה "אטלס עץ חיים", כרך ד, עמוד 158].
11.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ב הלכה ו:
המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים, ומפי השמועה למדו שהן באין בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן, ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים, והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו.
בהלכה זו הרמב"ם מכריע שמביאים לפלגס נסכי איל, והרי הרמב"ם פסק שפלגס הוא ספק ולכן היה צריך להביא נסכי איל ולהתנות, שאם פלגס הוא כבש אזי המותר של הנסכים יהיה נדבה. [ראה "ילקוט ביאורים", שם, עמוד נח.]
11.1
ההסבר שאומרים האחרונים הוא שהרמב"ם באמת מתכוון שצריך להתנות, אלא שקיצר בדבריו והוא מסתמך על כך שבהלכה אחרת קבע שפלגס הוא ספק!
