שאיפה (מוגבלת) לאיכות / רפי זברגר

מנחות פג ע"ב

הקדמה

אנו מתחילים היום פרק תשיעי ''כל קרבנות ציבור''. הפרק עוסק במרכיבי המנחות: סולת, שמן ויין. 
 

הנושא

כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.
ניתן להביא חיטים עבור סולת המנחות של קרבנות יחיד או קרבנות ציבור, מתבואת ארץ ישראל, או מתבואת חוץ לארץ. כמו כן, ניתן להביא מתבואה חדשה וגם מתבואה ישנה של שנה קודמת. אבל שעורים עבור קרבן העומר הקרב ביום שני של פסח, וחיטים עבור מנחת שתי הלחם הקרבים בשבועות, חייבים להיות מהתבואה של השנה החדשה, ומתבואת ארץ ישראל בלבד. 
כולן אינן באין אלא מן המובחר.
כל המנחות כולן, חייבות לבוא מן התבואה המובחרת, כנאמר בספר דברים (י''ב, י''א): וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לה'.
המשנה מפרטת מהיכן לקחו את התבואה המובחרת?
ואיזהו מובחר שלהם? מכניס וזטחא, אלפא לסלת, שנייה להן: עפוריים בבקעה.
שני מקומות סמוכים לירושלים: מכניס (יש מייחסים מקום זה למכמש) וזטחא (יש מייחסים מקום זה לזנוח). בשני מקומות אלו, הייתה סולת משובחת מאוד (בלשון המשנה אלפא – "אלף אלף"). הסולת משובחת ברמה שניה הייתה במקום אשר נקרא עפוריים שהייתה בבקעה (היו שני מקומות בעלי אותו שם, כאן מדובר על המקום בבקעה). 
המשנה מסיימת וקובעת: 
כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין:
למרות שאמרנו בקטע הקודם כי יש להביא מן המובחר, מסיימת המשנה ואומרת כי כל הארצות כשרות, אלא שבפועל היו מביאים מן המקומות המובחרים שהזכרנו קודם לכן. 
 

מהו המסר?

אם נתאר את מבנה המשנה, הרי שיש לנו שלושה חלקים העוסקים באותו נושא:
1. אפשר להביא מנחות גם מכל הארץ ואפילו מחוץ לארץ, מלבד עומר ושתי הלחם, בהם יש להביא רק מגידולי הארץ.
2. קביעה שאין באים אלא מן המובחר.
3. חזרה על מה שלמדנו ברישא: כל הארצות כשרות, כפי שלמדנו ברישא, אבל בפועל היו מביאים מהמקומות המובחרים, כפי שלמדנו באמצע המשנה.
מה משמעות של מבנה כזה. מדוע חוזרת המשנה בסופה, על מה שכבר למדנו לכאורה בתחילתה?
אולי נוכל ללמוד מכאן דרך לימוד והנהגה מעשית. בתחילת המשנה למדנו את העיקרון הכללי, המלמד אותנו מהיכן ניתן להביא מנחות, ומאלו מקומות אסור להביא. ניתן להגדיר חלק זה של המשנה כ''יצירת גבולות גזרה'' של המערכת.
לאחר שאנו כבר יודעים מה מותר, מה אסור ואנו מודעים לגבולות הגזרה שלנו, ממשיכה המשנה ואומרת: דע לך, אמנם יש גבולות גזרה, אבל יש גם ''איכות''. אנו מעדיפים מאוד שהמנחות תהיינה באיכות גבוהה, עם החומרים והרכיבים המעולים ביותר. המשנה אף מלמדת אותנו, מהם המקומות שבהם ניתן למצוא רכיבים מובחרים. מקומות שהם באיכות הכי גבוהה, ואם לא נוכל להגיע לשם, יש מקום איכותי נוסף, אך ברמה קצת פחות טובה.
לאחר שלב זה, ניתן היה לחשוב, כי הדבר הכרחי, ואין אפשרות לסגת ממנה. בכל מקרה נצטרך להביא חומר איכותי, ואם נביא ממקומות אחרים, לא נצא ידי חובה. לכן חוזרת המשנה פעם שניה על מה שכבר למדנו בתחילת המשנה, ו''מזכירה'' לנו כי כל מקום בארץ כשר, ולרוב המנחות אף ניתן להביא מחוץ לארץ.
אנו לומדים ממבנה מעניין זה של המשנה, כי צריך תמיד לזכור מה הן גבולות הגזרה, מה מותר לעשות, ומה אסור בשום פנים ואופן. לאחר מכן, אנו נמשיך ''לעלות'' ולהתעלות, על ידי חיפוש עשייה איכותית ומשמעותית מאוד. נשאף למצוא מקומות אלו, להנגיש אותם, ולחתור למגע ולביצוע איכותי ברמה גבוהה, כמה שיותר.
אבל בסופו של דבר, מלמדים אותנו כי ''אין להשתגע''. אין לקחת את נושא האיכות ולחשוב כי אם לא עשינו משהו איכותי, אין הדבר שווה וכאילו לא עשינו שום דבר. ממש ממש לא. שאיפה לאיכות – כן. התמסרות עד אין קץ, עד כדי איבוד האיזון הנפשי – לא.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]