הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

דלא כי האי תנא

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות פד ע"א

ע"כ לא פליגי אלא בחדש,
אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין, מחוצה לארץ לא, כמאן? דלא כי האי תנא; דתניא, ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים +ויקרא כ"ג+ כי תבאו אל הארץ? שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, וקסבר: חדש בחוצה לארץ דאורייתא היא, דכתיב: ממושבותיכם, כל מקום שאתם יושבין משמע, וכי תבאו - זמן ביאה היא, וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין.

1.
בדיון בעמוד הקודם – בקשר לדין אם מביאים עומר ושתי הלחם דווקא מהתבואה החדשה - גם הוזכר הביטוי: "מתני' דלא כי האי תנא", ושם הסברנו, שהרמב"ם הכריע כברייתא שעליה נאמר "כי האי תנא".

1.1
ואילו כאן, גם מופיע הביטוי "דלא כי האי תנא" והרמב"ם פסק כמשנתנו שאפשר להביא רק מארץ ישראל ולא מחוץ לארץ, ולא כמו התנא "רבי יוסי בר רבי יהודה". ובאמת כך משמעות הביטוי בדרך כלל.

2.
ואולי יש לומר הבחנה בין שני הביטויים. יש הבדל בין קביעת הגמרא "מתניתין דלא כי היא תנא" – שם הסברנו שיתכן שההלכה דווקא כ"האי תנא" – לבין הביטוי "כמאן? דלא כי האי תנא – שההלכה כמשנה ולא כברייתא. לא מצאתי לזה הוכחה.

3.
כמו כן ניתן להבחין בין "סתם ברייתא" – כבעמוד הקודם – שם ההלכה יכולה להיות כברייתא, לבין ברייתא שאיננה "סתמית", אלא מוזכר בה שם חכם שאמר את הדין, כבסוגייתנו – ואז ההלכה כמשנה ולא כדעת יחיד בברייתא.

4.
באופן עקרוני ניתן לשאול שאלה יסודית: כאשר הגמרא קובעת שמשנה "סתמית" איננה מתאימה לתנא מסויים בברייתא, אולי כוונתה – למעשה – להודיענו שהלכה לא כמשנה ה"סתמית".
הכלל הוא ש"הלכה כסתם משנה" אבל אם באותה מסכת אחרי המשנה ה"סתמית" יש משנה אחרת, ובה יש מחלוקת באותו נושא, הרי אז הכלל הוא "סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם".

4.1
בסוגייתנו מדובר, שרבי יוסי ברבי יהודה מוזכר בברייתא [ונניח שחכמים חולקים עליו], ורק לפי השיטה שטוענת, שלעניין הכלל "סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם" חל גם כשמדובר בברייתא, הרי יוצא שאין הלכה כמשנתנו. ויש להדגיש: הכוונה בכלל ש"אין הלכה כסתם" [במקרה שאחר כך יש מחלוקת ] הכוונה היא, שאין הכרח לפסוק כאותה משנה "סתמית".

5.
בהמשך הגמרא:

... כמאן? דלא כי האי תנא; דתניא, ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים +ויקרא כ"ג+ כי תבאו אל הארץ? שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, וקסבר: חדש בחוצה לארץ דאורייתא היא, דכתיב: ממושבותיכם, כל מקום שאתם יושבין משמע, וכי תבאו - זמן ביאה היא, וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין.

הרמב"ם פוסק שאיסור "חדש" נוהג גם בחוץ לארץ – מדאורייתא.

6.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב :

החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ובזמן שאין בית המקדש כל היום א כולו אסור מן התורה, ובזמן הזה במקומות שעושין ב שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים.

מעלים הפרשנים אפשרות שאיסור "חדש" חל בחו"ל רק מדרבנן. ונימוקם, מכיון שמקור הדין שאיסור "חדש" חל גם בחו"ל מהתורה הוא מ"סתם משנה" במסכת ערלה, אבל קיימת מחלוקת תנאים בנושא במסכת קידושין, ואם נניח שמסכת קידושין נכתבה אחרי מסכת ערלה הרי שמדובר בכלל: "סתם" ואחר כך "מחלוקת" – אין הלכה כ"סתם". ראה בהרחבה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רנח ובהערה כט.

7.
למרות שהרמב"ם פוסק שאיסור "חדש" חל גם בחו"ל מהתורה, בכל אופן הוא עצמו פוסק גם שאין מביאים את העומר מחו"ל. דין זה נראה כסתירה מסוגייתנו שמשמע ממנה שאם איסור "חדש" חל בחו"ל אז גם מביאים את קרבן העומר מחו"ל – כמשתמע מדברי רבי יוסי בר יהודה. ראה בהרחבה: "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רנט.

8.
ויש שמתרצים, שהרמב"ם כן פסק כמשנתנו, שממנה משמע שאין קשר בין שני העניינים ["ילקוט ביאורים", שם].