עיקר וטפל / רפי זברגר

מנחות פ ע"א

הקדמה

בדפים אלו אנו עוסקים ביחס שבין קרבן תודה לארבעים החלות המובאות ביחד עם קרבן תודה. במשנה בדף הקודם למדנו על ולד קרבן תודה, על תמורת קרבן תודה, וכן על מקרה שקרבן תודה אבד והפריש קרבן אחר תחתיו – מה הדין בכל המקרים הללו לגבי לחם של קרבן תודה המקורי. 
במאמר זו נעסוק באחד מהלכות הנוספות המובאות בדף שלנו, הדן ביחס שבין קרבן תודה ללחמיו. 
 

הנושא

אמר רבי אבא: זו תודה וזו לחמה. אבד הלחם - מביא לחם אחר, אבדה תודה - אינו מביא תודה אחרת.
אדם הפריש וייחד בהמה לקרבן תודה, וכן ייחד את הלחמים עבור קרבן זה. אם לאחר מכן הלחם הלך לאיבוד, הרי שמותר, ואף חייב להביא לחם אחר חילופי לאותו קרבן תודה. אבל, ממשיך רבי אבא ופוסק, אם הבהמה הלכה לאיבוד – אין אפשרות להביא בהמה אחרת, ולייחס לה את הלחמים של הקרבן שהלך לאיבוד. יכול וחייב הוא לפדות את הלחם הנשאר, שהרי עדיין אינו קדוש בקדושת הגוף (ולכן יכול לפדותו), ובכסף הפדיון קונים לחם חדש לקרבן החדש. 
הגמרא מיד ממשיכה ומסבירה את פסיקתו של רבי אבא: 
מאי טעמא? לחם לגלל תודה, ואין תודה לגלל לחם.
עיקר הקרבן הינה הבהמה המוקרבת, והלחם "בא בגללה'' (בלשון הגמרא ''לגללה''). כיוון שהבהמה היא העיקר, לכן 
כאשר הלחם הלך לאיבוד, העיקר עדיין נשאר בעינו, וניתן להפריש לחם אחר ולייחדו לבהמה הקיימת. אך אם הבהמה הלכה לאיבוד, שהוא הדבר העיקרי שהלחם ''נשען עליו'', הרי שאין אפשרות לייחס את הלחם שהיה ''טפל'' לבהמה הקודמת, לבהמה חדשה, אלא כאמור לעיל, יש לפדות את הלחם הקיים, ולרכוש לחם חדש, ליחסו ולייחדו לקרבן החדש. 
 

מהו המסר?

מהו המסר בדין זה של רבי אבא למדנו יחס בין עיקר לטפל. למדנו כי אם הטפל הלך לאיבוד, הרי שניתן להביא ''טפל'' חדש, וליחסו לעיקר הקיים. אך אם העיקר הלך לאיבוד, אין אפשרות ''להשתמש בטפל'' הקיים בשביל עיקר חדש לגמרי.
בחיים ישנם לא מעט מקרים בהם אנו מקשרים בין שני גורמים, ומייחסים לאחד מהם להיות עיקר, ולשני טפל.
בנושא ברכות על שני מאכלים שאדם אוכל, יש משמעות גדולה לנושא של ''עיקר וטפל''. שכן, אם אוכל אחד מהווה טפל לאוכל השני, יש לברך על העיקר, ובכך פותרים את הטפל לו.
העיקרון של קביעת עיקר וטפל, נכון גם לגבי מהותם של החיים באופן כללי. שומה על כל אדם, לקבוע לעצמו מה מהווה עיקר חיו ומהם ''הדברים הטפלים'' בחיים שלו. מה היא המטרה המרכזית, או הנושאים המרכזיים אותם הוא מבקש ליישם בחיו, ומהם הדברים שבמקרים מסוימים, ובמצבים מסוימים ניתן, ואולי אף רצוי לוותר עליהם.
דרכה של תורה מלמדת אותנו כי העיסוק והלימוד בתורה ובמעשים טובים, הם הם המהווים את עיקר חיינו.
ללמוד, וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה – אנו מתפללים ואומרים כל יום בתפילת שחרית.
אם נרגיש כך בכל מאודנו, הרי שגם מהלך חיינו יתנהל באופן כזה. נעסוק יותר בדברים ''החשובים באמת''. נשתדל לעסוק בתורה ובמעשי חסד ועזרה לזולת, וכל זאת, מתוך ''אהבה'' והכרה עמוקה כי הם חיינו ואורך ימינו, ועיקר חיינו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]